ריב עם הארון

יש ימים שבהם מלאכת ההתלבשות היא פשוט סיוט מתמשך. מודדת, מתבאסת, מורידה, רוטנת וחוזר חלילה. באמצע השבוע אני לרוב מצליחה להתלבש די מהר ואם לא, תמיד יש לי כמה אאוטפיטים לגיבוי שמסודרים לי בראש למקרה חירום, אבל דווקא התלבשות בסופש היא המאתגרת.

אני לא יודעת אם הסיבה לכך היא העובדה שלא משנה מה אלבש כאן בסן פרנסיסקו, כנראה שאהיה אובר דרסד לעומת שאר תושבי העיר שבוחרים להעביר את כל הסופ״ש בבגדי ספורט (סופר ממותגים ומפונפנים, אבל עדיין מדובר בפאקינג טייץ), במקסימום, הן יבחרו בג׳ינס וטישירט. ולכן, מאז שעברתי לכאן הפכתי לגנדרנית מעצם העובדה שלבשתי חצאית. פעם חשבתי שפשוט חסרים לי בגדים, אבל אתן יכולות לתאר לעצמכן שזה לא ממש המצב. עכשיו אני חושבת שאולי פשוט יש לי יותר מדי... אל תגלו לעומר!

את האאוטפיט בתמונות דווקא הרכבתי בתוך שניה וחצי, אבל זה בגלל שידעתי שאני הולכת לבית קפה חדש ויפה ליד הבית, אז לא היה אכפת לי להיות היחידה בחצאית.

מה לבשתי?

חצאית מH&M לפני כמה שנים, 60 ש״ח בסייל.

חולצה מכופתרת מיוניקלו, 15 דולר בסייל.

גרביונים של קלזדוניה, כ20 ש״ח ברומא.

נעליים של אירוסולס, 30$ בסייל באתר.

אות חיים

ובכן, הייתי בלוגרית רעה ממש, אבל יש לי הסבר לגיטימי להכל. בחודש וחצי האחרונים הספקתי לבקר את המשרדים בסיאטל לכמה ימים, לעבור דירה, לארח את אחי וחברה שלו לשבועיים, להעביר סופ״ש ארוך בלוס אנג׳לס ולהיות שבועיים בשנגחאי. מבינים למה הבלוג נדחק קצת הצידה? לא יפה מצידי, אבל ככה יצא... לפחות המיילים ביונייטד מצטברים.

דווקא תמונות כן טרחנו לצלם, מתוך איזו אמונה שאולי בכל זאת אמצא קצת זמן לכתוב. והנה, היום הזה הגיע. אני יודעת שבארץ כבר כולם הספיקו לשכוח את החגים וכאן לא מי יודע מה הרגשנו אותם (חוץ מחבר לעבודה שנשוי ליהודיה שניסה בכח למלמל ״ל-שנה טו-בה״, כי אשתו אמרה לו למסור לי). בגלל המעבר ובגלל שחזרתי מסיאטל יום לפני, החלטנו לחגוג ברגוע, בלי החבורה הגדולה של שנה שעברה. היתה לנו אחלה ארוחת חג, טעימה וחגיגית, אבל בעיקר לא מתישה.

שוב, אמנם באיחור, אבל מלבושי חג תמיד היו אהובים עליי, ולכן אני מתעקשת, לא מוותרת, ולמרות שאנחנו כבר עמוק בתוך לוח השנה היהודית, אני אפרסם פה אאוטפיט חג!

מה לבשתי?

חצאית מסייל ביוניקלו, 10$.

חולצה מהסייל בH&M אונליין, 5$.

שרשרת מאיביי לפני כמה שנים, 10$.

סנדלים של ניין ווסט, 30$ בקיץ שעבר.

בפוסטים הבאים, קצת רשמים משועשעים ומזועזעים משנגחאי, מהביקור של אחי ובתקווה לחזור לשגרה.

כמה חם

כל מי שדיברתי איתו מישראל הכריז שהשנה אוגוסט הגזים לגמרי והפך לבלתי נסבל. כדי שנוכל להזדהות עם אחינו בישראל, גם אותנו פינקו בגל חום ישר ממכבשי הגיהנום. אמנם השיא כאן הגיע ל32 מעלות, בלי לחות ועם רוח שמקלה על ההתמודדות, אבל זה רחוק מאוד מה20 מעלות שהורגלנו אליהן.

כדי להתמודד, בילינו את הסופ״ש בבריכה בבניין ועם שנ״צ בפוך עם מזגן (מדובר באחת מהנאות החיים, לא פחות!), אבל בכל זאת צריך להוציא את הראש מהבית קצת, אז יצאנו לסיבוב בשכונה וזללנו פיצה עם בירה קרה ליד.

בתור ילידת אוגוסט אני ילדת קיץ מושבעת, ועדיין, הקיץ של סן פרנסיסקו הרבה יותר קל ונעים ובמיוחד אוגוסט שנחשב לחודש קר כאן. כל המקומיים מכריזים שכבר שנים שלא היה אוגוסט כזה נעים וחמים וזו הוכחה לכך שההתחממות הגלובלית יצאה משליטה. העירייה העבירה תקנה שלמסעדות אסור להגיש מים אלא אם הסועדים ביקשו במפורש ובכל מקום ליד דיספנסר מים מופיע שלט "Are you sure you're going to finish the entire cup?". אפילו המדשאות הירוקות עד יובשו ולא מקבלות השקייה יותר. המפתיע הוא שאם נשארים בעיר, מקבלים את התחושה שכל אחד תורם את חלקו - אנשים משתמשים בשקיות רב פעמיות בסופר, ממחזרים הכל ומעדיפים להשתמש בכלים שניתן להפוך לקומפוסט במקום הפלסטיק שאמנם ניתן למחזור אבל עדיין די גרוע לסביבה. ואז נוסעים שעה מזרחה, עדיין בקליפורניה ורואים איך אנשים קונים בסופר ולוקחים הרים של שקיות *פלסטיק* ומחריבים בביקור אחד בסופר מאמץ של עיר שלמה.

מה לבשתי?
חולצה מיוניקלו מהקולקציה בשיתוף עם MOMA, בסייל חורף האחרון 6$.
חצאית מזארה, 200 ש״ח לפני כמה שנים.
הוויאנס (תסלחו לי, היה ממש חם), 10$ באמזון.
משקפי שמש אופטיות מזני אופטיקס, 15$.

השיער שלי נראה מסכן, מזל שמחר מצפה לו תספורת...

הכי אמריקאי שלי

עד כמה הסביבה משפיעה על מה שאנחנו לובשים?

כשגרתי בתל אביב תמיד טענתי שאני לא רוצה להתלבש כמו ״תל אביבית״. מהו בדיוק לבוש תל אביבי? לא ביקרתי בתל אביב כבר כמה חודשים, אבל בקיץ האחרון שלי כתושבת תל אביב המדים היו שפתון אדום, הוויאנס וג׳ינסים גזורים. למרות כל אלה, בתל אביב אפשר היה לראות גם קצת ייחוד, או לפחות שאנשים טורחים לחשוב על מה הם זרקו על עצמם לפני שיצאו מהבית.

בסן פרנסיסקו זה לא מרגיש ככה. כבר כתבתי על כך בעבר, אבל קליפורניה ככלל וסן פרנסיסקו בפרט לא ממש מצטיינות אופנתית. ביומיום באמצע שבוע תראו כאן בעיקר עובדים מהתחום הפיננסי בחליפות משעממות(שלרוב לא יושבות עליהן טוב כי הם קנו אותן במבצע בMen's wearhouse והם לא מבינים שזה נראה מגוחך) או הייטקיסטים בטישירט וג׳ינס. התיאור נכון לגבי גברים ונשים כאחד. בלי ייחוד, בלי מחשבה, אוטומטי ומשעמם.

בסופי שבוע המצב מחמיר עוד יותר, ובמהלך היום רוב האמריקאים פשוט לובשים בגדי ספורט. בהתחלה עוד חשבתי שהם פשוט בדרך לשיעור או בסופו של אימון, אבל אז שמתי לב שזה פשוט מה שהם לובשים בסופשבוע, כולל למסעדות, חלקם מרחיק לכת וגם יוצא ככה למסעדה בערב. מסתבר שמישהו שתל לבחורות כאן בראש שהישבן שלהן נראה יותר טוב בטייץ(ועדיף אחד במחיר מופקע מלולו למון, 150 פאקינג דולר לטייץ) ומאז כולן ארוזות בהם היטב, לכל הסופ״ש.

מצד שני, בערב, אם תצאו לדאנס ברים או מועדונים כאן, תמצאו בחורות בלבוש מינימלי וצמוד על עקבי חשפניות. לא שופטת, כי אני לא רווקה כבר הרבה זמן, אז אני לא יודעת עם מה צריכות להתמודד רווקות בעידן הטינדר, אבל עדיין, אפשר להתלבש בצורה מושכת בלי להראות כאילו את מקבלת תשלום בסוף הערב...

ולאיזה חלק באמת עדיין לא הצלחתי להתרגל? כל אחד מהמראות המתוארים למעלה מגיע לרוב עם שליכט של איפור, ברמה של עבודות תשתית שמצריכות פיגומים ותיק מעצבים בהצלב או תלוי על הזרוע(לרוב מייקל קורס, קייט ספייד או מארק ביי מארק ג׳ייקובס).

אז למה קראתי לאאוטפיט בתמונות ״הכי אמריקאי שלי״? כי ביחס לעצמי הוא מעט מרושל, ובעיקר כי חולצת ג׳ינס תמיד הרגיש לי כמו All American look. במידה מסויימת, אלה שכן משתדלות כאן טיפה, לרוב לבושות כך. חולצה מכופתרת מודפסת, סקיני מקופל מעט ומגפונים. בדרך כלל השיער יהיה אסוף בMessy Bun, אבל אני נהנת מהעובדה שהשיער שלי מאוד ארוך כרגע והולכת איתו פזור לרוב. קצת כמו קטלוג של Jcrew.

מה לבשתי?
חולצת ג׳ינס מיוניקלו, 12$ בסייל חורף.
סקיני כתום מסטייל ריבר לפני כמה שנים, 60 ש״ח.
מגפונים ממייסיס, 35$ בבלאק פריידיי סייל.
צעיף מבוטיק ליד הבית, 12$.
תיק מאיביי לפני כמה שנים, 10$.
שעון של DKNY באאוטלט בווגאס, 60$. 

Between Castro & Mission

בחיבור בין שתי שכונות מאוד שונות, ישנו רחוב אחד, יפה יפה, צבעוני וזוויתי, כנדרש מרחובות העיר. בעיני מדובר ברחוב היפה בעיר. אמנם גם בUnion תוכלו לראות בתים צבעוניים בארכיטקטורה הכה סנפרנסיסקואית הזו, והם אפילו ילוו בבוטיקים, מסעדות ובתי קפה חמודים, אבל דווקא הרוגע והשקט שיש ברחוב שמחבר בין דולורס פארק ההיפסטרי לרחוב קסטרו הגאה, הוא זה שהופך אותו למושלם בעיני. הבתים המהממים עוזרים גם כן, אבל בלי קטנוניות עכשיו.

אז איך ולמה מגיעים לרחוב הזה בתור תיירים? ובכן, כחלק מביקור ברחוב קסטרו וביקור בשכונת מישן, מבחינתי מדובר בביקור חובה. יורדים בתחנת קסטרו ברכבת/חשמלית/אוטובוס, הממוקמת בצומת של הרחובות קסטרו ומרקט. משוטטים ברחוב קסטרו עד לרחוב 19(בדרך קוראים קצת על הארווי מילק וההיסטוריה של הקהילה הגאה בעיר). פונים ימינה וממשיכים להתהלך ברחוב היפה עד שמגיעים לצומת של 19 וSanchez. מצד ימין שלכם תראו גרם מדרגות ארוך. מומלץ לעלות למעלה ולהנות מתצפית יפה על העיר. גם בימים שהערפל שורר, יש מכאן תצפית יחסית טובה ויפה. משם ממשיכים למטה במורד הרחוב עד שמגיעים לצומת T ולרחוב Church. מולכם תראו את הכניסה לדולורס פארק המפורסם.

בדולורס תוכלו למצוא מתקנים לילדים, מתקני ספורט והמון צעירים זרוקים על הדשא עם בירה או ג'ויינט. לא חייבים לבוא מצויידים מראש, בסופי שבוע בתוך דקה או שתיים מרגע ההתמקמות כבר יגיע מישהו להציע לכם אחת מהאפשרויות שהזכרתי קודם, וגם נקניקיות, טאקו, פופקורן קרמל, צ'ורוס והמון אוכל אמריקאי משמין. ההמלצה שלי? אם יש לכם סבלנות לעמוד בתור הארוך של מאפיית טארטין המפורסמת, בחרו לכם מאפה טעים ותחזרו חזרה לפארק לפיקניק קצר(המאפייה נמצאת במרחק בלוק אחד מהפארק). אם אתם דווקא מחפשים מקום טעים לארוחת צהריים, למאפייה יש גם מסעדה קטנה ברחוב Valencia(רק בסופ"ש עד השעה 2, בשאר השבוע הם פתוחים רק לארוחות ערב).

הנוף מקצה הגבעה ב19 וSanchez

קצה הרחוב ודולורס פארק שמציץ

כשתסיימו לאכול, תוכלו להמשיך לשוטט בשכונת Mission. אני אישית פחות מחבבת את הרחוב הראשי של השכונה - Mission כי הוא מייצג את כל הצדדים השליליים של העיר, מבחינתי לפחות. ממליצה לשוטט על רחוב Valencia המקביל. הרבה יותר סימפטי, עם מסעדות נחמדות וגם בו תמצאו גרפיטי מרשים בלי להיתקל בהומלסים וריח חריף של שתן...

עד כאן לפוסט שהוא קצת מדריך תיירים וקצת מעביר אווירה. מקווה שתהנו גם מסוג כזה של פוסטים.

מה לבשתי?
מכנסיים קצרים מH&M בפירנצה, כ45 ש"ח.
חולצת ג'ינס מיוניקלו בניו יורק לפני כמה שנים, 15$.
סווטשירט מתמנון, 50 ש"ח.
שרשרת של מדוזה, 120 ש"ח.
ג'קט עור ממנגו בברצלונה, כ400 ש"ח.
גרביונים של קלזדוניה ממדריד, כ20 ש"ח.
נעליים מאסוס לפני כמה שנים, כ80 ש"ח.  
תיק שק של מדוזה, 370 ש"ח במסיבת ההשקה של הקולקציה לפני כמה חודשים.

משבוע לשבוע

אמנם התחלתי לעבוד במשרה מלאה(סגרתי חודש, יאי!), אבל זו לא באמת הסיבה לתדירות החד שבועית לפרסום פה, כנראה שהקצב האיטי של החיים כאן התחיל להשפיע עליי. דווקא יש לי לא מעט זמן פנוי ואפילו התחלתי בתוכנית הC25K שאמורה לעזור לאנשים שלא רצו מעולם להגיע למצב שהם רצים 5 קילומטר. השלמתי כבר את השבוע הראשון, ולכבוד הסיום הזה הברך השמאלית שלי אותתה על קיומה, אז חבשתי אותה בקינזיו טייפינג בצבע ורוד פוקסיה. אבל אני לא מתייאשת, פשוט אצטרך להתאמן עם ברכיות ולהראות כמו האישה הביונית. לפחות אני זזה... ואולי עד גיל שלושים אלמד לרוץ(זה עדיין לא מתעכל לי שהשלושים נמצא במרחק של פחות משנה ממני, אבל גיל זה רק מספר וכל השיט הזה.).

אחרי קצת יותר מחצי שנה כאן, אני חושבת שהתחלנו להבין את הסיפור. די מהר נכנסו לשגרה נוחה ורגועה כאן, אבל עכשיו שגם אני עובדת, זה מרגיש קצת יותר כמו "הדבר האמיתי". בסך הכל, כשאתה גדל בישראל, התרבות שלך מאוד מושפעת מהתרבות האמריקאית, מה שקצת יותר מקל עלינו, הישראלים, להשתלב כאן ולהבין, לא רק את השפה, אבל גם את הבדיחות הפרטיות. ובכל זאת, יש הבדלים תרבותיים מאוד מהותיים בין הישראלים לאמריקאים ואחרי חצי שנה הסתגלנו לבולטים שבהם, אבל יש דברים שאני עדיין מתרגלת אליהם. כמו העובדה שמתחילים איתי כאן ברחוב בכמויות שפשוט לא קרו בארץ. 

זה גרם לי לתהות. האם הסיבה לכך היא המראה הקצת שונה שלי מהAll American Girl? אבל כל האיזור הזה מלא במהגרים, אני לא עד כדי כך שונה בנוף. אולי אלה הבדלי תרבויות? האמריקאים מעזים להתחיל הרבה יותר? מפומפמים בחשיבות עצמית? אבל לישראלים יש את ה"איזראלי חוצפה", ולהגדיר את הגבר הישראלי הממוצע כביישן זה לא ממש מדוייק. ואז הבנתי. זה הרוגע הזה שהזכרתי קודם. בארץ כנראה שהסתובבתי בפרצוף חמוץ/לחוץ יותר. בין העומס בעבודה והרצון להגיע כבר הביתה אחרי יותר מדי שעות במשרד, לא היה לי כח להסתובב עם פנים נעימות ברחוב, ובטח שלא לחייך לזרים(או זרות) שחולפים על פניך, כמו שמקובל כאן. אם זה המחיר לשלם על הרוגע, בינתיים אני מוכנה להסתדר.

מה לבשתי?

שמלה מיוניקלו בסייל, 6$.

שרשרת מהחנות של SFMOMA, מתנה מעומר.

סנדלים של לייבלינג, 500 ש"ח בביקור האחרון בישראל.

זר חרציות ענקי(בתמונות מופיע רק חצי ממנו...), 3$ בטריידר ג'וז.

Tech City

אחד הדברים הבולטים בסן פרנסיסקו הוא השילוב של תעשיית ההיי טק בעיר. לא מעט מהחברות הגדולות והמוכרות מחזיקות משרדים במרכזה(טוויטר, מייקרוסופט ואפילו אינטל) וגם הרבה מאוד סטארט אפים מוכרים יותר או פחות(Fitbit, airbnb, Credit Karma ועוד ועוד), אבל החלק העסיסי באמת הוא הכנסים וההכרזות שמתקיימות כאן כל שבוע בערך.

ההכרזה הקודמת של אפל התרחשה בעיר(על האייפון הכריזו בקופרטינו, כנראה שמרכז הכנסים הרגיל שלהם בעיר היה תפוס), כנס המפתחים של אינטל התקיים כאן לא מזמן והשבוע הגיעה תורה של Oracle להשתלט על מרכז העיר. מסתבר שהם מקימים את Oracle World פעם בשנה בעיר, למשך שבוע. בשיטוט מקרי למרכז נתקלנו פתאום במתחם המטורף שהקימו בין שני המבנים של Moscone Center ברחוב Howard, ובכך בעצם חסמו את בלוק שלם(מדובר בסוג של "גני התערוכה" מקומי, עומר קורא לו מוסקונה סנטר). זה קצת תמוה, העובדה שמאפשרים לחברת ענק להשתלט על רחובות העיר בצורה כזו(וליצור המון עומסי תנועה שנגרמים מהשינויים האלה), אבל כנראה שזה מה שמניע את העיר הזו.

יש כאן איזון מאוד רגיש בין אלו שמשתייכים לtech industry לבין "כל השאר". המקומיים שלא משתייכים לTech bubble טוענים שהיא משחיתה את העיר והורסת כל חלקה טובה. עם Drones שמזמזמים מעל הראש, שאטלים לעובדים שחוסמים תחנות אוטובוס ומחירי שכירות שמרקיעים שחקים עם כל הייטקיסט שעובר לעיר ומוכן לשלם את המחיר. ההייטקיסטים בתגובה טוענים שעל כל בניין משרדים שנפתח בעיר, מתווספות עשרות משרות תומכות - מסעדות ובתי קפה למשל. זהו כנראה הקונפליקט הקבוע בין אלו שנאבקים כדי להישאר בעיר ולבין אלו שנאבקים פחות(כי במחיר ממוצע של 3000$ לחודש לסטודיו, כולם נאבקים, גם עובדי ההייטק).

במובן מסויים מדובר בתהליך דומה מאוד למה שקורה בתל אביב, רק שכאן כן מתפתחות אלטרנטיבות. המחירים דחקו אנשים אל מחוץ לעיר, אבל הם לא השאירו את הרוח העירונית מאחור. אוקלנד, שידועה בעיקר כעיר הפשע והרשע, השתנתה מאוד בשנים האחרונות. אמנם עדיין יש שכונות שרצוי לא להגיע אליהן, בחושך או באור(אבל איפה אין שכונות כאלה?), אבל מרכז העיר שוקק חיים, עם בוטיקים ואפילו מסעדות וברים שלא נסגרים ב8 בערב(שעת סגירה סטנדרטית בפרברים כאן). מצד שני, דווקא בגלל שאוקלנד הופכת לאלטרנטיבה לא רעה, גם שם המחירים עולים אל על. מפתיע שדווקא בישראל הקטנה, אף אחד לא ממש מנסה להקים אלטרנטיבה מבחינת סגנון החיים לתל אביב(מבחינתי רמת גן או גבעתיים נכללות כאותו אזור). יכול להיות שהבעיה מתחילה בתחבורה הציבורית(מרכז העיר באוקלנד מחובר ברכבת למרכז העיר בסן פרנסיסקו, רק 15 דקות נסיעה, תדירות גבוהה ומחיר נוח של 3$) שלא מאפשרת הגעה נוחה למקומות העבודה.

עד כאן הצצה ליומיום בסן פרנסיסקו.

מה לבשתי?
שמלה מיוניקלו, 6$ בסייל(התחילה ב45, ירדה ל25, ל15, ל10 ובסוף ל6, הסבלנות משתלמת).
שרשרת של מדוזה, קיבלתי במתנה כשרכשתי תיק.
נעליים של אירוסולס, כ200 ש"ח.
טבעת מH&M לפני כמה עונות.

נ.ב
Oracle לא שילמו לי על פרסום הפוסט, אבל אם הם מעוניינים להציע הטבה, אני מוכנה להתפשר על כניסה להופעות של Aerosmith וMacklemore & Ryan Lewis שמתוכננות להמשך הפסטיבל שלהם.