מארחים לפסח

השנה חגגנו את פסח אצלנו בדירה עם עוד שישה חברים. כאן קצת יותר קשה ״להיכנס לאווירה״. אני היהודיה היחידה במשרד והשאר לא בדיוק יודעים מה זה פסח, חוץ מזה שקוראים מאיזה ספר ואוכלים קניידלך. שישי הוא יום עבודה כאן, אז הכרזתי שאני עובדת מהבית, סיימתי את רוב הבישולים בבוקר, והתחלתי לעבוד. התפריט שלנו כלל הרבה מאוד ירקות וקצת בשר בתבשיל קדירה לעיקרית. לקינוחים עשיתי outsourcing לדפנה המוכשרת שפינקה אותנו בקינוח כשר לפסח שהיה אשכרא טעים. קראנו קצת מההגדה ואפילו היתה לנו צלחת פסח שחברים אילתרו.

זו הזדמנות לתת לכם הצצה אל פינת האוכל שלנו בדירה. בגלל שהיא כל כך גדולה, החלטתי לקנות שולחן ארוך קבוע, בניגוד לכזה שנפתח, כי אהבתי את המראה הזה. את מיקס הכיסאות אני די מחבבת, למרות שעומר מתעקש שכיסאות הבד הרבה יותר נוחים ומרגיש לא בנוח לתת לאורחים לשבת על הפלסטיק. בעיני הם דווקא סבבה. בעיצוב האמריקאי מאוד מקובל לשים שטיח בפינת אוכל, מה שבהתחלה נראה לי קצת מוזר ולא פרקטי, אבל הייתי צריכה לשבור איכשהו את כל הפרקט הזה. עגלת הבר היא רכישה חדשה יחסית, לפני חודשיים-שלושה, והיא מוסיפה המון לטעמי ונותנת מקום של כבוד לכלי קריסטל שקיבלתי מסבתא.

מה לבשתי?
חולצה מאייץ׳ אנד אם, 10$.
חצאית של נעמה בצלאל, מתנה שאמא שלחה לי עם עומר.
נעליים של לייבלינג, 500 ש״ח.
שרשרת מג.ר.א.ס שאמא העבירה אליי.

וזהו, מחר נגמר הסופ״ש וחוזרים לעבודה כרגיל - אין חג.
מקווה שהיה לכם חג נחמד ושלא אכלתם יותר מדי מצות!

חזרה לשגרת חורף

לפני שבוע חזרנו הביתה מחופשה ארוכה בישראל. המסע חזרה היה ארוך במיוחד הפעם תודות לאיחור של יונייטד בהגעה לניוארק בשילוב עם תורים מטורפים בבידוק בשדה. מפה לשם יצא שנאלצנו להעביר לילה במלון בסמוך לשדה התעופה ורק למחרת המשכנו הביתה. בסך הכל מדובר בתוספת של כ24 שעות למסע ויכל להיות הרבה יותר גרוע, אבל כבר התחשק לנו להגיע הביתה.

חזרנו לחורף אמיתי. גשם למשך כמה ימים, טמפרטורות נמוכות מאוד ורוח מקפיאה. לא רק אנחנו כישראלים לא רגילים לזה, גם הקליפורניים לא ממש מבינים מה קורה, למרות שהודיעו מראש שהשנה היא שנת האל ניניו. ועדיין, במשרד שלי ישנם לא מעט אנשים שגדלו בחוף המערבי ומאוד משועשעים מדרך ההתמודדות שלי עם החורף. מכיוון שאני נמצאת במרחק 10 דקות הליכה מהמשרד, אני מעדיפה להתחיל לעבוד מהבית בבקרים ולחכות להפוגה בכדי לא להירטב, אנשי החוף המזרחי לעומתי מגיעים רכובים על אופניים בגשם ומסתובבים יחפים במשרד. כנראה שזה מה שקורה כשלא גדלים עם סבתא יהודייה. אז כמו שניתן להבין, הספורט הלאומי במשרד כרגע הוא להתבדח על ציוד החורף שלי שכולל מעיל צמר חם וארוך, כפפות, מחממי אוזניים וגם כובע צמר. ניסיתי להסביר להם שמזג האוויר הזה בשבילי הוא כמו סופת שלגים בשבילם ושהכל פשוט יחסי, אבל הם התעקשו שאני פשוט מפונקת. היי, מעולם לא טענתי אחרת :)

ובכל זאת, הגשם כאן קצת יותר סימפטי. הזיכרון שלי מגשם בישראל הוא של טיפות גדולות ושמנות שמספיק שרק אחת תתפוס אותך וזה מרגיש כמו מקלחת. כאן הגשם הוא יותר מין דריזל ערפילי שעוטף אותך. מעצבן בצורה אחרת, אבל לפחות קל יותר להתהלך בו ולהגיע (יחסית) יבש ליעד.

את התמונות כאן צילמנו ממש עכשיו, ברחוב ליד הבית ותוך כדי הצילומים התחיל לטפטף. שרדנו.

מה לבשתי?
סווטשירט ישן ואהוב מתמנון.
צווארון לבן מעלי אקספרס, 6$.
חצאית מזארה בשנגחאי (פריט הלבוש היחיד שרכשתי שם, אירוני משהו), 150 ש״ח.
טייץ של היינס מלפני כמה עונות, 100 ש״ח.
מגפונים של לייבלינג מהביקור האחרון בארץ, 700 ש״ח לאחר הנחת סייל והנחת מועדון(כן, הן די יקרות, אבל זה הפינוק שלי בביקור בישראל, לקנות נעליים של מעצבים ישראלים אהובים, לקבל עליהם המון מחמאות כאן ולדעת שאני כנראה היחידה שנועלת אותם כאן. וגם, הם מאוד איכותיים).

מסתבר שלא צריך כלום חוץ משפתון (שזה האיפור היחידי שיש עליי בתמונות האלה. אפילו על הביבי קרים ויתרתי להיום. מנסה לתת לעור לנוח בסופ״ש) ותאורה טבעית טובה.

Friday Chil

אמנם יום שישי כאן הוא המקבילה הישראלית ליום חמישי בארץ, אבל באמריקה כמו באמריקה, אוהבים לשכלל הכל. הזיכרון שלי מימי חמישי במשרד הוא של יום עמוס מאוד, בניסיון לסגור דברים לפני שהשבוע נגמר ובמיוחד לנסות להכין תשובות ללקוחות שיום שישי הוא יום עבודה מלא שלהם. אין דבר שהיה שנוא עליי יותר משחרור גרסה בחמישי, כי לרוב זה אמר שהבירה של חמישי נהרסת.

כאן לעומת זאת, יום שישי הוא יום אס״ק. המשרד חצי ריק (לא רק אצלנו, בכל הBay Area זה ככה, וזה ניכר גם בתנועה בכבישים), כי הרבה אנשים עובדים מהבית. כמעט ואין ישיבות ופגישות בלו״ז והאווירה מאוד רגועה ושלווה. אם ב16:30-17:00 עדיין יש מישהו במשרד, זה כי כולם שותים בירה/יין ביחד במטבח ועושים קיקסטארט לסופ״ש. שונה מאוד מתרבות העבודה הישראלית ומשעות העבודה.

במקרה שלי, אני דווקא מגיעה למשרד, אבל הוא נמצא במרחק 10 דקות הליכה מהבית, אז זו לא חוכמה גדולה. אני דווקא מחבבת את האווירה במשרד שלנו ומאחר והOverhead שלי להגיע למשרד הוא לא משמעותי מיוחד, אני כמעט ולא עובדת מהבית (גם אם נתעלם מהעובדה שכדי לעשות את העבודה שלי אני צריכה ציוד שהוא מעבר ללפטופ).

התמונות כאן צולמו ביום שישי, כשפגשתי את עומר לארוחת צהריים זריזה (כי הוא אמנם עובד מהבית בשישי, אבל אף פעם אין לו זמן, בוס גדול).

מה לבשתי?

חולצה מH&M לפני כמה שנים, 29 ש״ח.

חצאית מH&M לפני כמה שנים, 59 ש״ח.

סנדלים של לייבלינג, 500 ש״ח בקיץ שעבר.

ארנק של מארק ביי מארק ג׳ייקובס, 70$ במייסיס (הרצועה הזו הופכת אותו למאוד נוח להפסקות צהריים).

שנה בשמש

היום ציינו שנה למעבר לכאן. בינתיים בלי חגיגות אקסטרווגנדיות מדי. ביקור בJapan Town לרגל פסטיבל פריחת הדובדבן, בימבימבפ במסעדה קוריאנית לצהריים ומאפה פריך מB.patisserie לקינוח. שבת טיפוסית יחסית בסן פרנסיסקו. תמיד יש איזשהו פסטיבל או מצעד לראות, שמהווה בעיקר עוגן לאזור שבו תבלה בעיר את אותה שבת - ומשם גם האוכל שתאכל.

אם אאלץ לתמצת לרשימה קצרה של חמש נקודות מה בדיוק אני אוהבת בעיר הזו, היא כנראה תראה כך:

1. מזג האוויר בה, למרות הרוח, כמעט תמיד שמש, אבל לא חם ודביק.

2. הגודל שלה, נוח מספיק בכדי שאפשר יהיה ללכת ברגל להרבה מקומות, אבל מספיק גדולה בכדי להכיל פארקים ומסלולי הליכה יפים.

3. האוכל האסייתי שקל להשיג בה. אוכל וייאטנמי וקוריאני הפכו לסגנונות האוכל האהובים עלינו, וכאן מדובר בגרסה האמיתית, בלי פיוז׳ן ורוטב צ׳ילי מתוק מבקבוק.

4. מרכז תעשיית ההיי טק שמכיל גם אותה. זו אולי הכתרה עצמית, אבל הכל קורה כאן. השקות של מוצרים או תקופת מבחן לשירותים חדשים. טכנולוגית, החברות כאן מתקדמות מאוד ומקצועית מדובר בגן עדן למהנדס.

5. השקט שבה. אנחנו גרים בסמוך לאצטדיון בייסבול של קבוצה מאוד נערצת כאן (המקבילה האמריקאית ללגור מול אצטדיון טדי, כנראה) ועדיין, שקט פה. לגור בעיר עם השקט של הכפר.

זו הזדמנות טובה להתנצל בפניכם על ההיעלמות הקצרה שלי, אבל היה לי תירוץ טוב - הייתי צריכה לבדר את אמא שלי שהגיעה לביקור של שבועיים שכלל פסח אצלנו, שופינג, המון טיולים באזורים שונים בעיר, קצת עבודה ופיצוי בעוד קצת שופינג, טיול ליוסמיטי עם עצירה מתודית באאוטלט בליוורמור וסיום קצת צורם עם עיכוב בטיסה חזור(ותודה ליונייטד). פוסט עם תקציר קצת יותר מפורט מהחוויות וה-מון תמונות יגיע בקרוב.

מה לבשתי?

טישירט מאולד נייבי, 4$.

חצאית מנעמה בצלאל בקיץ שעבר, 150 ש״ח.

שרשרת מאיביי, 10$.

סנדלים של לייבלינג בקיץ שעבר, 550 ש״ח.

תיק של מדוזה(נחרש, אבל עכשיו יש לו מתחרה חדש), 370 ש״ח לפני שנה.

מחר יום הולדת 26 לאחי הקטן אור, תמסרו לו מזל טוב בשמי :)

משבוע לשבוע

אמנם התחלתי לעבוד במשרה מלאה(סגרתי חודש, יאי!), אבל זו לא באמת הסיבה לתדירות החד שבועית לפרסום פה, כנראה שהקצב האיטי של החיים כאן התחיל להשפיע עליי. דווקא יש לי לא מעט זמן פנוי ואפילו התחלתי בתוכנית הC25K שאמורה לעזור לאנשים שלא רצו מעולם להגיע למצב שהם רצים 5 קילומטר. השלמתי כבר את השבוע הראשון, ולכבוד הסיום הזה הברך השמאלית שלי אותתה על קיומה, אז חבשתי אותה בקינזיו טייפינג בצבע ורוד פוקסיה. אבל אני לא מתייאשת, פשוט אצטרך להתאמן עם ברכיות ולהראות כמו האישה הביונית. לפחות אני זזה... ואולי עד גיל שלושים אלמד לרוץ(זה עדיין לא מתעכל לי שהשלושים נמצא במרחק של פחות משנה ממני, אבל גיל זה רק מספר וכל השיט הזה.).

אחרי קצת יותר מחצי שנה כאן, אני חושבת שהתחלנו להבין את הסיפור. די מהר נכנסו לשגרה נוחה ורגועה כאן, אבל עכשיו שגם אני עובדת, זה מרגיש קצת יותר כמו "הדבר האמיתי". בסך הכל, כשאתה גדל בישראל, התרבות שלך מאוד מושפעת מהתרבות האמריקאית, מה שקצת יותר מקל עלינו, הישראלים, להשתלב כאן ולהבין, לא רק את השפה, אבל גם את הבדיחות הפרטיות. ובכל זאת, יש הבדלים תרבותיים מאוד מהותיים בין הישראלים לאמריקאים ואחרי חצי שנה הסתגלנו לבולטים שבהם, אבל יש דברים שאני עדיין מתרגלת אליהם. כמו העובדה שמתחילים איתי כאן ברחוב בכמויות שפשוט לא קרו בארץ. 

זה גרם לי לתהות. האם הסיבה לכך היא המראה הקצת שונה שלי מהAll American Girl? אבל כל האיזור הזה מלא במהגרים, אני לא עד כדי כך שונה בנוף. אולי אלה הבדלי תרבויות? האמריקאים מעזים להתחיל הרבה יותר? מפומפמים בחשיבות עצמית? אבל לישראלים יש את ה"איזראלי חוצפה", ולהגדיר את הגבר הישראלי הממוצע כביישן זה לא ממש מדוייק. ואז הבנתי. זה הרוגע הזה שהזכרתי קודם. בארץ כנראה שהסתובבתי בפרצוף חמוץ/לחוץ יותר. בין העומס בעבודה והרצון להגיע כבר הביתה אחרי יותר מדי שעות במשרד, לא היה לי כח להסתובב עם פנים נעימות ברחוב, ובטח שלא לחייך לזרים(או זרות) שחולפים על פניך, כמו שמקובל כאן. אם זה המחיר לשלם על הרוגע, בינתיים אני מוכנה להסתדר.

מה לבשתי?

שמלה מיוניקלו בסייל, 6$.

שרשרת מהחנות של SFMOMA, מתנה מעומר.

סנדלים של לייבלינג, 500 ש"ח בביקור האחרון בישראל.

זר חרציות ענקי(בתמונות מופיע רק חצי ממנו...), 3$ בטריידר ג'וז.

10 שנות בלוגינג - הגלידה כפלטת צבעים

לפני מספר שבועות היה לי הכבוד להיות מוזמנת לקחת חלק בפרוייקט מרגש במיוחד. רחלי זוסימן, בעלת הבלוגים "פשוט מבשלת" ו"עפיפונים" חוגגת עשר שנות בלוגינג ולרגל החגיגה הוזמנו בלוגריות שונות לפרסם פוסט שקיבל השראה מאחד הבלוגים של רחלי. אני חושבת שזו הזדמנות מצויינת לפרגן מכל הלב ושמחה שהזדמן לי לקחת חלק בפרוייקט שמראה את הצדדים היפים של הבלוגספירה.

אני כל כך גרועה ממש לא זוכרת לספר לכם מתי נתקלתי לראשונה בבלוגים של רחלי, אבל זה בהחלט היה מזמן. הרבה לפני שפתחתי את הבלוג שלי וכנראה בשלב שבו רק עברתי לגור עם עומר. ילדת רטלין שכמותי לא ממש מסוגלת לעקוב אחרי מתכון עם יותר מדי שלבים על הדרך והמתכונים של רחלי קולעים בדיוק לאזור הזה. הכל מאוד בגובה העיניים, ניתן ליישום על ידי כל אחד, טעים ובעיקר(לרוב) בריא.

בפוסט הספציפי הזה החלטתי לקבל השראה מעוגת הגלידה שרחלי הכינה לקטנצ'יק שלה, יאיר. אבל מדובר כאן בעיקר בהשראה כפלטת צבעים, בכל זאת בלוג עם אוריאנטציה אופנתית... בחרתי באאוטפיט באווירת קיץ מובהקת, עם צבעים בהירים, גלידתיים וכובע רחב שוליים. כמובן שתפאורת הדקלים היפים של רחוב איינשטיין תורמת רבות לאווירה.

מה לבשתי?
חצאית מגאפ באאוטלט בארה"ב לפני כמה שנים.
גופיית בייסיק מקסטרו עודפים לפני כמה שנים, כ20 ש"ח.
חגורה מאסוס, כ20 ש"ח.
נעליים של לייבלינג ביריד זוגות, 500 ש"ח.
משקפי שמש מתנת אירוקה לפני כמה שנים.
כובע מחופשה ביוון, כ25 ש"ח.

פלטת צבעים זה טוב ויפה, אבל ההשראה לחיים שאני מקבלת מרחלי היא שתמיד יש זמן לדברים שחשובים לך. שב24 שעות ביום אפשר להספיק להשקיע בעצמך, לעבוד, להקדיש זמן איכות לילדים שלך וגם לבשל אוכל בריא ומזין למשפחה שלך. כשרק התחלתי לקרוא את הבלוג האישי, הרבה אחרי שהתחלתי לקרוא את פשוט מבשלת, אני זוכרת שנדהמתי ותהיתי מתי בדיוק האישה הצעירה הזו ישנה :)
אני עדיין לא אמא, וכנראה שגם לא אהיה בשנה הקרובה, אבל אני יכולה לומר שבכל זאת אני מוצאת את עצמי מזדהה עם הכתיבה של רחלי כי יש בה משהו מאוד כנה ולא מנסה לייפות. היא כותבת על הרגעים היפים בתור אמא כמו למשל סדרת הפוסטים "שיחות על החיים" ומצד שני כותבת על הקושי של אשה בעולם התעסוקה ועל יחסינו כנשים אל נשים. אולי אם כולנו היינו מסירות את המניירות, עולם הבלוגינג היה קצת פחות ארסי.