התחלות

יומיים ראשונים בעבודה החדשה ואני די מותשת. הימים(ואפילו החודש) הראשונים בעבודה חדשה כוללים המון אינפורמציה חדשה, מה שגורם לכך שלאחר קריאת מסמכים מול המסך במשך 9 שעות רצופות, אני קצת סולדת מבהיה בו בבית. אז המינון ברשתות חברתיות ירד וזה דווקא לא רע, אבל תמונות מחכות להתפרסם עוד משישי ואני לא מוצאת את הסבלנות.

אבל היום ערב חג וקיבלתי פאוזה קצרה מהמסמכים וההרצאות כדי לאגור כוחות, זמן טוב לפרסם כאן. דווקא לא רע הדיל הזה, יומיים הפסקה באמצע תהליך ההכשרה. זה נותן אופציה לכל המידע לשקוע ולעבור עיבוד במוח. לפחות החומר מאוד מעניין, אחרת היה קשה לשרוד, ועוד בלי קפה(אני לא שתיינית קפה גדולה, לא עושה לי טוב כל הקפאין הזה).

חזרה לתמונות שצולמו בשישי כשחזרנו מיום ההולדת של פרי(שממריאה ממש עכשיו ללונדון, Enjoy Darling) שנחגג הפעם בשישי בצהריים במעוז מול גן מאיר. יש לנו עוד שבועיים בערך להנות ממזג אוויר שמאפשר לשבת בחוץ בשעות הצהריים וזה היה ניצול מצויין של התקופה. ניצלנו גם את האוטובוסים המאוחרים של שעון הקיץ, מה שמאפשר לבלות במרכז העיר עד שעה מאוחרת יחסית ועדיין לא לשלם על מונית יקרה חזרה הביתה.

מה לבשתי?
חולצה מטומי הילפיגר באאוטלט בווגאס, כ75 ש"ח.
חצאית מזארה בסייל קיץ שעבר, 80 ש"ח.
חגורה מאיביי, כ8 ש"ח.
סנדלים של איפנמה שנרכשו לפני כמה שנים בסטייל ריבר.
משקפי שמש מאירוקה, 120 ש"ח.

חג שמח! תהיו קלישאה ותלבשו לבן. מותר בחג הזה :)

Color Pop

שישי האחרון כלל ביקור בלא מעט מקומות. את הבוקר פתחתי אצל ההורים ברחובות, בארוחת בוקר קלילה ומשם מיד לקוסמטיקאית. לאחר מכן קפצתי לקנות כמה דברים במרכז העיר רחובות והופ, חזרה לתל אביב במטרה לצאת לנהריה.
כעבור שעתיים נסיעה והרבה עייפות, נחתנו בצפון. הרכב לא הבין מה נפל עליו.

לאחרונה התחלתי להתמיד ביוגה. נפתח שיעור יוגה שבועי במשרד בעלות סמלית. השילוב של המחיר הנמוך והנוחות של לפסוע כמה צעדים והנה אני בשיעור גרמה לי להתמיד וגם להתאהב בה. רציתי להוסיף שיעור בשבוע באזור הבית שלי, אבל לא הצלחתי למצוא סטודיו ברמת אביב שהוא גם מומלץ וגם לא Over priced. החלטתי ששוב הפלייסטיישן יבוא לעזרתי וכל שהייתי צריכה בכדי לתרגל יוגה בבית הוא מזרן. חיפשתי באינטרנט ואז נזכרתי שאני גם ככה אהיה במרכז העיר ברחובות בשישי ושיש חנות קטנה של בגדי ספורט ומוצרים נלווים, ממש ליד המשטרה, ושאולי שווה לבדוק שם. אני ממש שמחה שהתאפקתי משתי סיבות. האחת, המזרן היה זול בכמעט 30 ש"ח לעומת המחיר באינטרנט לאותו המזרן בדיוק. הסיבה השניה היא שתמכתי בעסק קטן ומקומי ואולי זו טיפה בים, אבל לי זה נותן תחושה טובה.

על הביגוד הזה אמרו במשפחה של עומר שפעם זה היה ממש חטא אופנתי לצאת ככה מהבית וזה לבוש של פיג'מה או תחפושת ליצן, אבל הם יודעים שהיום זה כבר בסדר אבל לא מבינים מתי קרה המהפך. אולי אני צריכה לעשות להם הקרנה מרוכזת של "ספטמבר אישו" ושל ה"שטן לובשת פראדה", את התשובה הם יקבלו שם :)

מה לבשתי?
חצאית מזארה, 200 ש"ח בקיץ שעבר.
חולצה מפוראבר 21, 35 ש"ח בארה"ב.
סנדלים של איפנמה, 89 ש"ח דרך סטיילריבר בקיץ שעבר.
טבעת מH&M מהחורף האחרון, 10 ש"ח.

נשיקה סטירה

זוכרים את המשחק ממסיבות הכיתה בגיל החטיבה? היום בהסתכלות לאחור הוא נראה לי מאוד מפוקפק, אבל זה לא נושא הפוסט להיום. נזכרתי בשם המשחק הזה לאחר שהשבוע גיליתי שאני חולה במחלת הנשיקה. מסתבר שהחולי בחודשיים האחרונים, העייפות, החולשה וחוסר הרצון לקום מהספה לא נובעים מעצלנות נטו שחששתי שפיתחתי, אלא דווקא מהנשיקה המטופשת.

אז בשבוע הקרוב אני בבידוד בבית, אוכלת גלידה בהוראת הרופאה(הדבר היחיד שמקל על כאב הגרון והנפיחות של השקדים) וישנה, המון. אני מודה שלא אחת נרדמתי על הספה בסלון. ככה סתם באמצע היום. ממש לא נחמדה הנשיקה הזו. עם רוב האיסורים אני מצליחה להסתדר. כנראה שאצליח להמשיך בחיי ללא משחקי כדור לחודשים הקרובים. מאחר ואסור לעסוק בפעילות גופנית אני משתדלת לדבוק בגלידה דלת קלוריות. הסולרו ואני חברים טובים(רק 84 קלוריות ליחידה) בשבוע האחרון.

את התמונות האלה צילמנו בשבת האחרונה, עוד בטרם גיליתי שאני מפיצה מחלות, כשנסענו לבקר את סבתא בבאר שבע. אולי בגלל הצהבהבות שתמיד עוטפת את העיר, בחרתי בחולצה צהובה. חיפשתי המון זמן טישירט צהובה שתחליף צהובה אהובה אחרת מגולף שזמנה הגיע. את זו מצאתי באולד נייבי, שמעולם לא איכזבו בטישירטים. יש לה הדפס שונה בגב שמשום מה שכחנו לצלם. בפעם הבאה.

מה לבשתי?
חצאית מH&M בסייל חורף לפני שנה, 60 ש"ח.
חולצה מאולד נייבי, כ20 ש"ח.
סנדלים של איפנמה מסטייל ריבר לפני שנה, 129 ש"ח.
צמיד עץ מקוסטה ריקה, כ20 ש"ח.
משקפי שמש של איב סאן לורן, 200 ש"ח באירוקה לפני כמה שנים טובות.
תיק של מארק ביי מארק ג'ייקובס משופבופ.

ארוחת החג שלי

ברביעי ניצלתי את העובדה שאני קיבלתי חצי יום חופש ועומר לא ונסעתי לבקר את ההורים ברחובות. הבוקר נוצל לשוטטות עם אמא בקניון ברחובות, קניון שלא יצא לי לבקר בו כבר הרבה מאוד זמן ומאז הביקור האחרון נפתח בו מתחם חדש. הספקנו לא מעט בשעתיים של קניות ויש לא מעט תוספות חדשות למלתחה.

משם חזרנו הביתה לפיצה השווה של אבא שלי. אחי עדיין לא חזר הביתה אז היתה לנו ארוחת צהריים קלילה, רק לשלושתנו. בערב עומר הגיע ואכלנו ארוחת חג חגיגית עם המון מנות ומטבלים שאבא שלי הכין(פסטו, טפנד זיתים, צ'ימיצ'ורי וממרח עגבניות מיובשות) וגם פוקצ'ת בצל, שיהיה על מה למרוח את הכל. כמו שאפשר לראות, השולחן היה מאוד צבעוני.

על הקינוח אני התנדבתי להיות אחראית. הפעם, במקום לקפוץ למיקי שמו כמו תמיד, החלטתי להכין לבד. נתקלתי במתכון לטארט שוקולד בבלוג המעולה בצק אלים, היא לא משקרת כשהיא אומרת שהוא הקל ביקום. לקח לי כ20 דקות של עבודה להכין אותו והוא יצא טעים ומרשים. ולראיה:

מה לבשתי?
שמלה מזארה, 100 ש"ח בסופעונה.
חגורה מאסוס, כ20 ש"ח.
שרשראות של דודה שלי, רביד ומילר.
סנדלים של איפנמה, 89 ש"ח דרך סטיילריבר.

סופשבוע רגוע

אחרי הסופ"ש הקודם שהיה עמוס במיוחד, את הסופ"ש הזה החלטנו להעביר ברוגע יחסי. בשישי בבוקר יצאנו לסידורים רגילים ובארנץ' בבית הקפה השכונתי. אחרי שנת צהריים הכרחית של שישי, התעוררתי עם אקסטרא מרץ ובישלתי ארוחת ערב שווה עם קצת עזרה מעומר. בשבת קיבלנו ביקור של המשפחה שלי ואחרי קצת מנוחה וסידורים יצאנו להפגנה עם חברים.

כמה מפתיע, התחבורה הציבורית לא באמת היתה ערוכה לכמויות האנשים שהיו אמורים להשתמש בה לקראת ההפגנה. אנחנו חיכינו בתחנה חצי שעה לקו אגד כלשהו שיביא אותנו מרמת אביב לנמיר-ז'בוטינסקי. בתיאוריה היו אמורים להיות כמה קווים כאלה שמגיעים כל 10-15 דקות, בפועל, לא ממש. הגענו להפגנה שהיתה מאוד מרגשת, כרגיל. המוני אנשים מטווח גילאים מגוון מאוד יצאו לרחובות. הפעם לא נתקלתי בהמון שלטים שנונים כמו בהפגנה הקודמת, אבל ראיתי אחר כך בYNET בובת אנגרי בירד אדומה שבאה למחות נגד החזירים וצחקתי.















את הדרך חזרה הביתה מההפגנה נאלצנו לעשות ברגל. בגלל שאנשים חנו את הרכבים והקטנועים שלהם על המדרכות לכל אורך נמיר, הולכי הרגל נאלצו ללכת לסרוגין על הכביש והמדרכה, מה שגרם לפקקי תנועה. על אוטובוסים אי אפשר היה לעלות בכלל, מאחר והם יצאו עמוסים לעייפה מרכבת מרכז. שוב, חוסר היערכות של התחבורה הציבורית לקראת ההפגנה. תרשו לי לנצל את ההזדמנות לנזוף באותם אנשים שבחרו להעמיד את הרכבים שלהם על המדכה וגרמו למאות אנשים לסכן את חייהם. למה? מה כל כך קשה? למה כל כך דחוף להגיע ברכב ולמה אי אפשר להעמיד אותו בחניון או חניה מסודרת? הרי ביום רגיל לא הייתם מרשים זאת לעצמכם, אז למה דווקא בהפגנה שבאה לדרוש צדק, הרגשתם ממש בנוח להפר את החוק ולגרום לאי נוחות לחבריכם להפגנה? חבל, זה נתן אקורד סיום צורם למדי לערב היפה הזה.

מה לבשתי?

מכנסיים מגאפ, מתנה מהיח"צ.

חולצה מהיינס, 38 ש"ח בסייל קיץ.

שרשרת של דודה שלי.

כובע מחנות בקינג ג'ורג', 40 ש"ח.

צמיד מדיווה, 20 ש"ח.

סנדלים של איפנמה, 89 ש"ח.

תיק מקרייזי ליין, מימי התיכון כשעבדתי בתור מקפלת באחד מסניפי הרשת(היו ימים).

Hand Made

לשבוע החופש שעבר לקחתי על עצמי כמה מטלות כגון ארגון הארון וסידור האיפור בצורה מוצלחת יותר. המטלה המהנה יותר היתה תפירת שתי חצאיות מקסי. את החופש פתחתי בביקור בנחלת בנימין בראשון שעבר. למזלי מזג האוויר היה מצויין בשעות הבוקר עד הצהריים ואפילו ירדו עליי כמה טיפות מצננות בהמתנה לאוטובוס.

כיף לטייל בנחלת בנימין. למשש את הבדים, לדמיין את התוצאה הסופית ולהתאהב בהדפס קטן ופשוט. קניתי שני בדים, הבד הזה ובד נוסף בגווני בז' וירוק. החלטתי להתחיל דווקא מהבד הזה כי עוד כשרכשתי אותו דמיינתי עם מה אלבש את התוצר הסופי, עד לרמת האקססוריז. תפירת חצאית, ובמיוחד מקסי נשפכת, היא לא מלאכה מסובכת מדי ולא דורשת יותר מדי ידע וטכניקה(שלצערי אין לי). כעבור שלוש שעות של גזירות ותפירות החצאית היתה מוכנה.

בכל פעם שאני תופרת בגד בעצמי, זה גורם לי לחשוב על עלויות ייצור לעומת המחיר שאנו משלמים על המוצר הסופי. הבד עלה 15 ש"ח למטר, אני רכשתי 2. גומי למותן עלה עוד 3 שקלים והחוט 3 שקלים נוספים. אלו לא המחירים שמשלמות הרשתות, אבל להן יש עלויות תפעול, שינוע, אחזקת חנות וצוות. תמורת 35 ש"ח ושלוש שעות עבודה שלי(לתופרת מיומנת זה היה לוקח פחות, משמעותית) יש לי חצאית לתפארת. הנקודה שחשוב מבחינתי להבהיר היא: נכון, יש אנשים שמשלמים את המחיר על אופנה זולה. האנשים האלה יושבים במזרח ועובדים תמורת סכומים זעומים ובתנאים נוראיים. אבל לא מאיתנו צריכה להגיע התוספת במשכורת, אבל מנתח החברות. אם בזארה יכולים למכור לי חצאית שעלתה 199 ש"ח בעונה, ב79 ש"ח בסופעונה, ועדיין להרוויח, אפשר להבין מכך את גודל הנתח שהרשתות לוקחות. וזו לא דוגמא קיצונית, אני תמיד נזכרת בנעליים מקסטרו שעלו בעונה 300 ש"ח, ירדו בסופעונה ל150, ובסוף קניתי אותם בחנות העודפים בעונה הבאה ב35 ש"ח בלבד. כמעט תשיעית מהמחיר המקורי.

המסקנה: תקנו חכם. חכו לסופעונה.

מה לבשתי?

חצאית שתפרתי בעצמי.

גופיה מאולד נייבי, 30 ש"ח.

חגורה שהגיעה עם מכנסיים מברשקה.

שרשרת גולדפילד מרביד.

טבעת כתום-חמרה מבילי תכשיטים, טבעת גולדפילד מרביד.

טבעת אירוסין ממילר וטבעת נישואין מג'קסון.

צמיד מתנה מארה"ב ושעון של סבתא.

סנדלים של איפנמה, 89 ש"ח.

אילוצים אופנתיים

כמו שכבר רמזתי בפוסט הקודם, אני מתחילה בטיפול חדש לבעיית הברכיים שלי. הטיפול עובד בינתיים מצויין ושיפר את המצב, אבל מגביל אופנתית. הברכיים ואזור הירכיים מכוסים במדבקות מיוחדות בצבע תכלת בוהק, עד לגובה של כ5 ס"מ מתחת לברך. לא כל כך נוח ללבוש מכנסיים עם המדבקות כי זה עלול לקלף אותן, מה שאומר שכל השמלות והחצאיות שלי צריכות להגיע עד לאורך הזה. יש ברשותי כמה שמלות שכאלה, אבל רובן חושפניות מדי בחלק העליון, מה שלא מאפשר ללבוש אותן למשרד.

עם רשימת הדרישות הזו יצאתי אתמול לשיטוט בקניון רמת אביב - 1. באורך מתחת לברך. 2. במידה ומדובר בשמלה, שלא תהיה בעלת מחשוף עמוק מדי. לא רשימה מורכבת או ארוכה, נכון? מסתבר שהמשימה היתה לא פשוטה בכלל.

ברנואר לא מצאתי שמלת מקסי מתאימה לתיאור. היו חצאיות מקסי, אבל הן היו תפורות מבד עבה מאוד ומכוער מאוד. נקסט.

פול אנד בר עברו כבר לקולקציית המעבר ולא נמצא אף פריט ארוך בשתי הקולקציות. נקסט.

בזארה היו רק חצאיות מבד כותנה בגזרה קצת מוזרה ובצבעים בוהקים מאוד כמו כתום, ורוד ואדום ולא שמלת מקסי אחת לרפואה. לא ממש מתאים, נקסט.

מהיאוש נכנסתי לקסטרו(למקרה שאתם לא עוקבים, אני לא מחבבת אותם ב-כ-ל-ל, תמחור גבוה על איכות נמוכה) וגם שם לא ממש היה על מה לבזבז. אין שמלות מקסי, אין חצאיות ארוכות והחצאיות היחידות שהיו יחסית ארוכות, לא היו ארוכות מספיק(הגיעו עד קו הברך בדיוק, אולי על מישהי נמוכה ממני זה היה מתאים יותר). נקסט!

קומה שניה, נכנסתי לברשקה, לא יודעת מה חשבתי לעצמי. תמיד יש שם ריח מסריח של ג'אנק פוד, כנראה מוצא את דרכו פנימה מהדוכנים הסמוכים. אחרי שיטוט לא נעים במרחבי הריח והמוזיקה המטרידה, עשיתי אחורה פנה מהר מאוד. אין כלום שמתאים לקריטריונים או מתאים למישהי שגילה מעל 14 ואינה עובדת בזנות. נקסט.

בהוניגמן המצב התחיל להשתפר. היו כמה דגמים של שמלות מקסי(4 אם אני זוכרת נכון) וגם כמה שמלות שהגיעו מעט מתחת לברך. בסופו של דבר נרכשה שמלת מקסי בהדפס מעניין וגזרה מחמיאה תמורת 100 ש"ח בלבד. יש שם לא מעט שמלות יפות באורך מידי מבד כותנה, שמלות נוחות מאוד ליומיום במחיר של 99-159 ש"ח. אני אוהבת את איכות הבגדים של הוניגמן, רק חבל שהם לא שומרים על רמת העיצובים. לפעמים יש שם מציאות ולפעמים נדמה שמדובר בקולקציה לגיל השלישי. שווה קפיצה.

מתודלקת בשמחת ההצלחה בהוניגמן, נכנסתי אופטימית למסימו דוטי. השמחה מותנה, לא מצאתי כלום. נקסט.

הצצתי על טופשופ מבחוץ, אבל מאז שהם החליפו לתאורה מסנוורת בכל החנות אני פשוט לא מסוגלת להיכנס לשם. יכול להיות שכל הסלבס שנכנסות לשם עם משקפי שמש עושות כך בגלל התאורה ולא בגלל הפפרצי? מספיק להתקשקש, נקסט!

את הסיבוב סיימתי באקססורייז. בשנה שעברה מצאתי שם שמלת מקסי נחמדה מאוד שעלתה 90 ש"ח בסופעונה וחשבתי שאולי גם השנה אמצע משהו. צדקתי, המציאה מוצגת כאן לפניכם. החצאית עלתה 85 ש"ח לאחר הנחת סופעונה והיתה האחרונה על הקולב. היו עוד שתי שמלות מקסי אבל הן היו בעלות מחשופים עמוקים מדי. היא לא הפריט הכי מחמיא שקיים בארון שלי, אבל היא נוחה ועושה את העבודה. בכלליות הגעתי למסקנה שאורך מתחת לברך לא מחמיא לי במיוחד(ואם ל1.70 עם רגליים ארוכות כמוני זה לא מחמיא, אז למי כן? כנראה שרק לגבוהות וגבעוליות שלא אכלו Since 1998).

מה לבשתי?

חצאית מאקססורייז, 85 ש"ח.

חולצה מתמנון לפני כמה שנים טובות(ראיתם את הדובדבן החמוד?), 25 ש"ח.

שרשרת מדיווה, 20 ש"ח לפני כמה עונות.

סנדלים של איפנמה, 89 ש"ח בסטייל ריבר.

משקפי שמש מתנת אירוקה.

לק אהוב מארה"ב.

ועכשיו לשאלת השאלות: למה בכלל אכפת לי, למה אני מסתירה את זה ולא אומרת "כוסמו העולם, זה מה יש"? פשוט כי זה לא נעים. המבטים שלא מוסתים, הבהייה הממושכת ולעיתים גם השאלות. בשבת הלכתי להפגנה במכנסיים קצרים, כי היה מאוד מאוד חם. הרגשתי כל כך לא נעים עם המבטים של האנשים שהתחרטתי על הרגע שיצאתי ככה מהבית. הרגשתי פגומה, מוזרה, יצורה ועוד סופרלטיבים של שוני שעולים לכם לראש. אנשים בהו בי בלי בושה, כאילו לא מחובר ראש עם עיניים ורגשות לגוף הזה שהם בוהים בו. כנראה שבאמת איבדנו את הבושה. זה גרם לי לחשוב על אנשים עם מגבלה קבועה גלויה לעין ועד כמה הקושי מגיע מכיוונים שונים. זה לא שבאמת נפגעתי עמוקות, אבל התחושה היא לא נעימה והחלטתי לחסוך מעצמי אותה אם אני יכולה. אז ביומיום למשרד אשתדל להסתיר, אבל אם תראו בהפגנה הבאה מישהי עם דברים מוזרים על הרגליים, תדעו שזו אני, אומרת "תתבגרו!".