כבר יותר מדי זמן לא כתבתי כאן, זמן שיא של היעדרות מהבלוג. אולי במונחי הבלוגספירה היעדרות של שבועיים היא ממש לא משהו שצריך לציין, אבל מי שעוקב אחרי הבלוג כבר תקופה יודע שתמיד עדכנתי על בסיס דו שבועי לפחות. סיבות ותירוצים תמיד יש - העבודה החדשה שמעמיסה על העיניים וגורמת לכך שלא ממש בא לי לראות מסך מרצד גם בשעות הפנאי, מזג האוויר המשוגע שמבלבל את המוזה או סתם חוסר בזמן. האמת היא שבמקרה של ההיעדרות הזו כל התירוצים שציינתי נכונים, אבל הם ממש לא הסיבה העיקרית. תקופות עמוסות במשרד או גל חום מעולם לא מנעו ממני לפרסם. ההיעדרות הפעם הגיעה בעיקר בעקבות חוסר נוחות עם עצמי.
אני מסתכלת על התמונות מהחודש-חודשיים האחרונים ולא נוח לי עם מה שאני רואה. לא ממש עליתי במשקל(למרות שאני בכל זאת סוחבת 3-4 ק"ג עודפים עוד מהחורף שנגמר לפני שנה), אבל אני מרגישה כמו אבו נפחא. מאז שחטפתי את השפעת המקוללת בפריז התנפחו לי הבלוטות/השקדים באזור הצוואר והן די מסרבות לחזור לגודלן המקורי. כבר נבדקתי וקיבלתי את התשובה המאוד מעודדת - זה יעבור מתישהו. מעבר לבלוטות, אני מרגישה שהגוף שלי משתנה והרבה יותר קשה לי "לשמור על הגזרה". בכלליות מאז ומתמיד הייתי צריכה לעבוד כדי לשמור על המשקל. אני אוהבת לאכול, אני באה ממשפחה של אוהבי אוכל ובשלנים מעולים. עד לפני כמה שנים פשוט דאגתי לאזן את הכל עם המון כושר והייתי רזה וחטובה. לפני כמה שנים התחילה הבעיה בברכיים ומכאן הכל הפך להרבה יותר קשה. אני לא יכולה לעסוק בכל סוג של פעילות כי העומס על הברכיים חייב להיות מאוד מתון. ניסיתי לא מעט דברים, אבל עד היום, חוץ מהליכה מהירה, כל פעילות מביאה אותי לכאבים שאני לא רוצה לחוות שוב. הבעיה היא שלפעמים נדמה לי שאני מפחדת כל כך לחזור לכאבים האלה שאני מוותרת לעצמי, ואז היאוש רק הופך לגדול יותר... כמובן שלחיות עם בן זוג רזה וחטוב באופן טבעי, שיכול לחיות בעיקר על קרואסונים עמוסי חמאה והדבר לא ישפיע על המשקל או תוצאות בדיקות הדם שלו, לא ממש מקל על ההתמודדות. הוא מנסה, ממש מנסה, אבל כנראה (והאמת, אני מקווה בשבילו שלא יצטרך ללמוד על בשרו) שהוא לעולם לא באמת יבין את הקושי הזה.
זה נשמע בטח מטופש, כמו רצון לתשומת לב, שכל מטרת הפוסט הזה היא לקבל תגובות בסגנון "שטויות! את מאממתתתת!". יש כאלו שקוראות ומהנהנות בהבנה, יש כאלה שקוראות וטוענות שאין לי על מה להתלונן ויש את אלה שיקראו ויגידו שאני פרה. בסופו של דבר החלטתי כן להוציא הכל שחור על גבי אינטרנט כי אני לא לבד(לפחות כך נדמה לי) ולפעמים נחמד לקרוא ממישהו זר שהוא חווה את אותן ה"מצוקות", מין ביחד לבד מנוכר בעולם שכולו אונליין.
אבל בסופו של דבר החיים שלי טובים ויפים, יש לי בן זוג אוהב ותומך, משפחה שמבינה אותי ואני יכולה לדבר איתה ממש על הכל, חברות(וגם כמה חברים) מדהימות שאוהבות אותי באמת ושם בשבילי מתי שאצטרך ועבודה חדשה שתאתגר ותעניין. ובכלל, עכשיו אני כותבת את כל זה בעיקר בדיעבד, כי אני ברומא ואיך אפשר להיות עם מצב רוח רע ברומא?
כנראה שכולנו מתמודדים עם איזה משקעים, מגרעות, הפרעות וחסרונות. לכולנו יש תקופות שבהן פחות נוח לנו בתוך הקליפה של עצמנו. אבל זו הקליפה שקיבלנו ולא נותר לנו אלא לחיות איתה בשלום. אז זו היתה התקופה הגרועה שלי, מקווה שהיא באמת עברה...
כדי שלא תגידו שאני רק קודחת עם משפטי ניו אייג' בשקל שלושים - מה לבשתי?
שמלה מגולף, מתנה בתחרות כלשהי בפייסבוק.
נעליים מאסוס, כ25 ש"ח.
צמיד כחול מאיביי, כ15 ש"ח והשניים האחרים מאחי מדרום אמריקה.
עכשיו לישון, מחר נוסעים לטוסקנה(אתם יכולים לנחש את נושא הפוסטים הבאים...)!
אני מסתכלת על התמונות מהחודש-חודשיים האחרונים ולא נוח לי עם מה שאני רואה. לא ממש עליתי במשקל(למרות שאני בכל זאת סוחבת 3-4 ק"ג עודפים עוד מהחורף שנגמר לפני שנה), אבל אני מרגישה כמו אבו נפחא. מאז שחטפתי את השפעת המקוללת בפריז התנפחו לי הבלוטות/השקדים באזור הצוואר והן די מסרבות לחזור לגודלן המקורי. כבר נבדקתי וקיבלתי את התשובה המאוד מעודדת - זה יעבור מתישהו. מעבר לבלוטות, אני מרגישה שהגוף שלי משתנה והרבה יותר קשה לי "לשמור על הגזרה". בכלליות מאז ומתמיד הייתי צריכה לעבוד כדי לשמור על המשקל. אני אוהבת לאכול, אני באה ממשפחה של אוהבי אוכל ובשלנים מעולים. עד לפני כמה שנים פשוט דאגתי לאזן את הכל עם המון כושר והייתי רזה וחטובה. לפני כמה שנים התחילה הבעיה בברכיים ומכאן הכל הפך להרבה יותר קשה. אני לא יכולה לעסוק בכל סוג של פעילות כי העומס על הברכיים חייב להיות מאוד מתון. ניסיתי לא מעט דברים, אבל עד היום, חוץ מהליכה מהירה, כל פעילות מביאה אותי לכאבים שאני לא רוצה לחוות שוב. הבעיה היא שלפעמים נדמה לי שאני מפחדת כל כך לחזור לכאבים האלה שאני מוותרת לעצמי, ואז היאוש רק הופך לגדול יותר... כמובן שלחיות עם בן זוג רזה וחטוב באופן טבעי, שיכול לחיות בעיקר על קרואסונים עמוסי חמאה והדבר לא ישפיע על המשקל או תוצאות בדיקות הדם שלו, לא ממש מקל על ההתמודדות. הוא מנסה, ממש מנסה, אבל כנראה (והאמת, אני מקווה בשבילו שלא יצטרך ללמוד על בשרו) שהוא לעולם לא באמת יבין את הקושי הזה.
זה נשמע בטח מטופש, כמו רצון לתשומת לב, שכל מטרת הפוסט הזה היא לקבל תגובות בסגנון "שטויות! את מאממתתתת!". יש כאלו שקוראות ומהנהנות בהבנה, יש כאלה שקוראות וטוענות שאין לי על מה להתלונן ויש את אלה שיקראו ויגידו שאני פרה. בסופו של דבר החלטתי כן להוציא הכל שחור על גבי אינטרנט כי אני לא לבד(לפחות כך נדמה לי) ולפעמים נחמד לקרוא ממישהו זר שהוא חווה את אותן ה"מצוקות", מין ביחד לבד מנוכר בעולם שכולו אונליין.
אבל בסופו של דבר החיים שלי טובים ויפים, יש לי בן זוג אוהב ותומך, משפחה שמבינה אותי ואני יכולה לדבר איתה ממש על הכל, חברות(וגם כמה חברים) מדהימות שאוהבות אותי באמת ושם בשבילי מתי שאצטרך ועבודה חדשה שתאתגר ותעניין. ובכלל, עכשיו אני כותבת את כל זה בעיקר בדיעבד, כי אני ברומא ואיך אפשר להיות עם מצב רוח רע ברומא?
כנראה שכולנו מתמודדים עם איזה משקעים, מגרעות, הפרעות וחסרונות. לכולנו יש תקופות שבהן פחות נוח לנו בתוך הקליפה של עצמנו. אבל זו הקליפה שקיבלנו ולא נותר לנו אלא לחיות איתה בשלום. אז זו היתה התקופה הגרועה שלי, מקווה שהיא באמת עברה...
שמלה מגולף, מתנה בתחרות כלשהי בפייסבוק.
נעליים מאסוס, כ25 ש"ח.
צמיד כחול מאיביי, כ15 ש"ח והשניים האחרים מאחי מדרום אמריקה.
5 תגובות:
את מהממת :P התחלתי לעקוב אחרי הבלוג בשבועות בהמלצתה של חברה ודווקא אז הפסקת לכתוב :-P
אוהבת את השמלה שאת לובשת בתמונה הזו ...
יקירתי (המקסימה עם או בלי ק"גים עודפים),
אני כל כך מבינה את עניין בן הזוג החטוב וטוחן הקרואסונים בעודי סופגת את הקלוריות רק מלהסתכל עליו (יום אחד יוכיחו שקלוריות הן AIRBORN. תזכרי איפה קראת את זה קודם).
מכיוון שגם אני סובלת מאד מהברכיים, ענפי ספורט כמו הליכה, ריצה, אירובי או ספינינג לא באו בחשבון.
אבל, סטודיו C עושים נפלאות בענייני גזרה. המדריכות שם עוזרות לך להיות קשובה לגוף שלך ועדיין יש מספיק תרגילים שעובדים על עוד אזורים מבלי להכאיב לברכיים. בשילוב עם העדר הזעה, אני הכי קהל אוהד.
ועוד משהו לסיום, אני חושבת שאי שם בגיל 30 החלטתי ש-די, רבתי מספיק עם המשקל והקלוריות והכל. אם אני אוכלת בריא ומאוזן, אז מותר לי להפסיק לספור כל קילו שמחליט לתפוס עליי טרמפ.
אני מאוד יכולה להתחבר לתחושה שלך, לפעמים פשוט מרגישים פחות טוב וזה בא לידי ביטוי גם בחיצוניות.
לרב זו רק תחושה שלנו וכל מי שאוהב אותנו, ממשיך ואוהב בכל מצב שנהיה בו.
אני חייבת להגיד לך את זה שבעיני, את אחת הבחורות היותר יפות שאני מכירה. את תמיד נראת put together, תמיד מסוגננת, השיער שלך מהמם, הגזרה נהדרת [הרגליים הארוכות האלה...הלו!].
אני בטוחה שתרגישי טוב יותר אחרי החופשה הנוכחית.
נשיקות
ומה שחשוב- יש לך סטייל- אני וחברה התמכרנו(״ראית מה קרן לבשה פה ושם״), אני לא אחמיא לך על איך שאת נראית, כי ביקשת שלא, אבל רק אומר שלכל אחת מחמיא להתלבש יפה.
קטי, תודה לחברה שהמליצה ולך שהתחלת לעקוב. מתכננת לחזור למתכונת המקורית של הבלוג ממש בקרוב.
תודה! זו שמלה בגזרה מצויינת.
יעל, תודה על המילים המבינות, התומכות והחמות, את מקסימה וירטואלית ובמציאות!
יש לי סטודיו סי קרוב לבית, אבל לפני שלוש שנים ניסיתי אותם ולא חיבבתי במיוחד. אולי בהמלצתך אתן להם עוד צ'אנס. תודה!
מיראל, תמיד הרגשתי שאנחנו On the same page בהמון נושאים, וכנראה שגם כאן... תודה רבה על המחמאות מעומק הלב!
נשיקות וחיבוקים, בקרוב בלייב!
אנונימית חמודה, תודה רבה! בלי להרגיש, חילקת פה מחמאות מעולות :)
מקווה שאת והחברה תמשיכו להנות מהבלוג.
הוסף רשומת תגובה