מאפים ופסטיבל

הבלאגן בארץ ממשיך ויש דיבורים על הפסקת אש, אבל עד שלא מפסיקים לירות, אי אפשר באמת לדעת. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, זו תחושה מאוד מוזרה, לחוות את סבב ההסלמה הנוכחי מכאן. מחוברים לYnet, פייסבוק ועדכונים שכולם בסדר בוואטסאפ וממשיכים בשגרה רגועה ומאוד מאוד שונה. לפני יומיים הגיעו אלינו לביקורחברים מישראל (ביקור שתוכנן מראש כחלק מירח הדבש שלהם, לא פליטים עדיין) והניגודיות בין שם לפה עוד יותר התחדדה. אבל כאן רגיל ורגוע, והאזעקה היחידה שמקפיצה אותי(גם אחרי כמעט 3 חודשים כאן) היא הסירנה של רכב כיבוי אש שנשמעת בדיוק כמו אזעקה בישראל, בדרך לעוד חתול תקוע על עץ.

כאמור, כמעט שלושה חודשים כאן ודברים מתחילים להתאפס על עצמם. הבית כבר מזמן "בייתי" וזה לא חדש, אבל בחמישי האחרון סופסוף הודיעו לי שבקשת אישור העבודה שלי אושרה והכרטיס המיוחל בדרך(30 יום לחתיכת פלסטיק מטופשת), מה שאומר שחיפושי העבודה החלו רשמית. בינתיים אני בעיקר מגששת ובודקת איך התהליך עובד כאן ומקווה שאצליח למצוא משהו לפני הביקור בישראל באוגוסט. התהליכים כאן זזים לאט יותר והראיונות הם לרוב טלפונים, שזה מוזר, אבל זה מה יש. מצד שני, אפשר להתראיין בפיג'מה.

ובמסגרת ה"כאן הכל כרגיל", בסופ"ש שעבר התקיים פסטיבל הג'ז של רחוב פילמור בעיר והיה נחמד מאוד. אם יש משהו שלמדתי על האמריקאים הוא שבמקום שבו יש רחובות סגורים לרגל מאורע כלשהו, יהיו גם דוכני אוכל שומני, בירה ופופקורן מקורמל. כי למרות הטרנד הבריא-אורגני-בר-קיימא-מחבק-עצים שלהם, את הסופ"שים שלהם האמריקאים רוצים להעביר עם בירה ומשהו מטוגן ליד. הפסטיבל היה מאוד מאורגן וכלל 3 במות שונות במרחק הגיוני זו מזו(כך שלא הפריעו אחת לשניה) עם אזורי ישיבה מוצלים. אכלנו קצת אוכל משמין, שמענו הופעה של להקה קובנית מוצלחת (מסתבר שזה גם ג'ז) ושוטטנו ברחוב פילמור המפונפן, השופע בחנויות מעצבים אמריקאים מוכרים. משם לא היתה ברירה אלא להמשיך אל B.Patisserie הממוקם במרחק 5 דקות הליכה.

מדובר במוסד סן פרנסיסקואי מוכר, אני אפריז ואומר שזו בעצם הגרסא המקומית של הבייקרי בתל אביב. למצוא כאן מאפי בצק טובים זה אתגר לא קטן. יש את La Boulange שמספקים את הסחורה אם תיפול עליהם ביום טוב, אבל עדיין, זה לא איזה קרואסון להתעלף עליו. סתם איזה משהו נחמד עם הקפה הכי סביר שתמצאו כאן מחוץ לבית. אבל בB.Patisserie מבינים עניין. הבחורה עבדה עם פייר הרמה בפריז, אז אני מאמינה לה.

המאפה שהפטיסרי מפורסם בו הוא הKouign Amann(מבטאים קווין אמן). מין מאפה בצק עלים סופר פריך ואוורירי. אומרים שאחרי שתאכל אחד כזה, ידעו שאכלת אותו במשך כמה שעות אחר כך, כי הפירורים לא יעזבו אותך, אבל זה שווה את זה. הוא פשוט מתפצפץ בפה בצורה מושלמת ובהחלט שווה את הבאז. אנחנו הלכנו על אחד במילוי שוקולד והיה יאמי יאמי.

ומכיוון שאי אפשר לעמוד על טיבו של פטיסרי מבלי לנסות את קרם הפטיסייר שלו, החלטנו להזמין גם מילפיי(או נפולאון אם אתם רוסים) - עוגת שכבות בצק עלים וקרם פטיסייר בין לבין. היה מצויין, לא מתוק מדי ופריך מאוד. ובאמריקה "לא מתוק מדי" זה נכס רציני. לסיכום, אם אתם בעיר, תעשו לחולצה שלכם טובה ותמלאו אותה בפירורים של מפלצת הפריכות הזו שנקראת Kouign Amann, או בכל דבר אחר שיש להם להציע. חוץ מהקפה. כרגיל, הוא מגעיל.

אשאיר אתכם עם קטע קצר שהעלתי לאיסטגראם מהפסטיבל.
שיהיה שבוע בטוח ורגוע לכולנו!