המלצות למערב ארה"ב-חלק א

אתחיל בתיאור כללי של המסלול שעשינו ומשם אמשיך לטיפים יותר מפורטים.

נחתנו בLA בבוקר. נשארנו בה 5 ימים. ביום ה6 נסענו על כביש 1 עד למונטריי, בה ישנו לילה. למחרת טיילנו באזור ובשעות הצהריים המשכנו לסן פרנסיסקו. נשארנו בסן פרנסיסקו 3 ימים. משם המשכנו למריפוסה לביקור ביוסמיטי. למחרת נסענו לפרזנו ועלינו על טיסת ערב ללאס ווגאס . נשארנו בווגאס 4 ימים ובערב עלינו על טיסה לניו יורק. הגענו לניו יורק בבוקר ונשארנו בה 5 ימים. זה המסלול בכלליות. וכעת לפירוט על החלק במערב ארה"ב(ניו יורק בפוסט נפרד).

אני רוצה לפתוח בהמלצה לגבי חיוג לארץ. אנחנו קנינו כרטיס חיוג מיוחד שמוכרים במדינת קליפורניה. ניתן לקנות אותו בסופרים ובדוכני העיתונים. קוראים לכרטיס החיוג האלה אסימון/אגורה/פאלפל(שמות משעשעים, אני יודעת). הכרטיסים האלה מגיעים עם מספרי גישה ברחבי קליפורניה וגם ללאס ווגאס, אליהם ניתן לחייג בעלות שיחה מקומית. כל דקת שיחה לטלפון קווי לארץ עולה 2 סנט בכרטיס(ישנם כרטיסים של 5$, 10$) אנחנו קנינו כרטיס של 5$ וזה הספיק לנו לכל השיחות בשבועיים(ודיברנו עם המשפחות כמעט כל יום) רוב המלונות כוללים שיחות מקומיות חינם מהחדר, חלקם מגבילים ל30 דקות. לנו זה יצא מאוד משתלם.

לגבי לינה בLA אני לא יכולה לתת המלצות מאחר וישנו אצל משפחה. כמה ימים צריך לLA? זה מאוד תלוי ברצונות שלכם. בעיקרון מספר הימים נגזר ממספר הפארקים שתרצו לבקר בהם. כל פארק שורף יום שלם. אנחנו היינו ביוניברסל סטודיו ובSix Flags(הקליקו לכניסה לאתרים), אבל יש כאלה שרוצים לבקר גם בדיסנילנד. לנו חמשת הימים הספיקו לLA מבחינת ביקור באתרים כי אין בה הרבה מה לראות מהבחינה הזו. נוסעים לחופים במאליבו, נוסעים לטייל בסנטה מוניקה, בוורלי הילס וזהו בערך. העניין הוא שכדי להתנייד בLA אתה פשוט חייב רכב. התחבורה הציבורית שם לא נוחה במיוחד והעיר מלאה בחניונים לא יקרים.

מסעדה מומלצת היא Lala's, מסעדה ארגנטינאית, משפחתית ולא פלצנית במיוחד. יש להם שני סניפים בLA ולפי מה שהמשפחה מעידה, שניהם טובים. אם מתחשק לכם בשר טוב ומנות גדולות, זה המקום.

מאפיית קאפקייקס מומלצת היא Sprinkles, בLA היא מאוד מפורסמת ויש תור בכניסה ברוב שעות היום. הסניף בLA ממוקם בבוורלי הילס.

מLA יצאנו בנסיעה לכיוון כביש 1 המפורסם. כ40 דקות נסיעה מLA בעיר Camarillo, בצמוד ליציאה מה101 ישנו אאוטלט ענק ומצויין(לינק לאתר). אנחנו לא קנינו בו המון כי ידענו שעוד יש בפנינו את האאוטלטים בווגאס, אבל אם אתם לא מגיעים לווגאס מומלץ ביותר להקדיש לו כמה שעות. המחירים כמו בכל אאוטלט אמריקאי. לדוגמא: שעון של פוסיל שעולה בארץ 600 ש"ח עולה שם 40$.

משם המשכנו לסנטה ברברה. עשינו סיבוב קצר באזור הטיילת היפה שלהם ועצרנו לארוחת צהריים. סנטה ברברה מאוד יפה, אבל אין שם אתרים לבקר בהם עד כמה שאני יודעת. זו עיר שחולפים בה על מנת להתרשם וזהו. אנחנו עצרנו לטייל קצת בטיילת וראינו אנשים ששכרו אופניים וריקשות. יכול להיות נחמד, אבל אני לא כל כך במצב דיווש והגענו לשם מאוחר יחסית ולא רצינו להגיע בחושך לאזור המתפתל של כביש 1.

מסנטה ברברה משיכים על כביש 101 עד אזור San Luis Obispo, שם יש פיצול אל כביש 1. עצרנו לקפה ומאפה ותצפית על הMorro rock בMorro Bay. השילוט די נוח וקל למצוא את היציאה המתאימה.

משם המשכנו בנסיעה על כביש 1 לכיוון צפון. עצרנו בדרך במושבת פילי הים Piedras Blancas באזור San Simeon. הכניסה לHearst Castle נמצאת גם באזור הזה. אנחנו ויתרנו על הטירה והעדפנו להמשיך להנות מהנופים. הדעות לגבי הטירה חלוקות. יש שאומרים שזה אתר חובה ויש שיגדירו אותו כקיטש אמריקאי במיטבו. אנחנו הקשבנו לדעה השניה...

משם הנסיעה היא כביכול רצופה לכיוון מונטריי. העניין הוא שהנופים פשוט מדהימים. עם כל עיקול בכביש נגלה נוף חדש, מה שגורם לעצירה כל 10 דקות בערך. זהו קטע מעט קשה לנהיגה ולא הייתי עושה אותו בגשם או בחושך. יש סיבובים ועיקולים רבים, הדרך לעיתים הופכת לנתיב נסיעה אחד בלבד ויש אבנים וסלעים שנופלים אל הכביש. אם אין לכם זמן להקצות לו,כלומר לפחות 3 שעות למקטע הזה, אין טעם לעשות אותו ועדיף לסוע על ה101.

הגענו למונטריי וישנו לילה בVictorian Inn. היה לנו חדר מפואר וגדול עם אח אמיתית ועצים להסקה. המחיר הממוצע לחדר הוא כ140$, אבל מצאנו דיל אליו ב85$ דרך האתר Hotels.com. מונטריי היא עיירת נופש, בשעות הערב המאוחרות(21:00) אין שם יותר מדי מקומות פתוחים(בתחילת אפריל כך היה).

ביום למחרת נסענו כ10 דקות דרומה על כביש 1 אל שמורה מאוד מיוחדת בשם Point Lobos. זוהי שמורה לא גדולה, אליה מורשים להיכנס 450 איש בו זמנית. הכניסה עולה 10$ לרכב. רוב המסלולים נגישים ברכב ויש מעט מסלולי הליכה נוחים מאוד. אנחנו העברנו שם כשעתיים, אבל לא טיילנו בכל השמורה אלא רק באזור החוף. יש מסלולי הליכה בתוך היער אבל הם פחות משכו אותנו. מומלץ ביותר!

משם המשכנו אל ה Seventeen Mile Drive המפורסם. הסיבוב לוקח כשעתיים אבל זה תלוי מאוד בכם ובמה שיופיע על החוף ביום שתטיילו שם. אנחנו נפלנו על יום שבו כלבי הים היו קצת ביישנים והם לא התקרבו בכלל אל נקודות התצפית והחוף. למרות כלבי הים שהתחבאו הנוף היה מאוד יפה ומיוחד. בתוך השמורה ישנו מגרש גולף ענק שבו מתקיימות השנה הUS Open, לכל המעוניין. הפארק מאוד מטופח וגם אליו הכניסה עולה כ10$ לרכב.

משם המשכנו לאתר מאוד מוזר ומשעשע בשם The mystery spot. אני לא יכולה לספר יותר מדי על המקום או לתת הסברים, כי זה יהרוס את ההפתעה. בעיקרון מדובר במקום באמצע יער באזור סנטה קרוז שבו חוקי המשיכה מתנהגים קצת אחרת מבשאר העולם. כדי לטייל במקום יש להמתין לסיור המודרך הקרוב, אבל הם מתקיימים בתדירות גבוהה, כך שאין שם המתנה מרובה. לא ניתן לשוטט באזור בלי מדריך. הכניסה למקום עולה 5$ לאדם ובנוסף 5$ לרכב על החניה. אף אחד לא באמת בודק שאתם משלמים על החניה, אבל כולם משלמים, גם אנחנו. מעבר לחוויה המשעשעת, המיקום עצמו של הפארק מאוד יפה, בלב יער, מוקף בעצי רדווד גבוהים ויפים. מומלץ, במיוחד עם ילדים.

משם המשכנו בנסיעה לכיוון סן פרנסיסקו. הגענו למלון בשעה 18:00 בערך.

המשך המלצות על סן פרנסיסקו, יוסמיטי ולאס ווגאס בפוסטים הבאים(חלק ב).

יום ארוך

אתמול היה לי יום סידורים. פעם בכמה חודשים תמיד יש יום כזה. צריך ללכת לבנק, לקפוץ לדואר, קוסמטיקאית ושאר ירקות. לפני כמה שנים לא הייתי מסוגלת להגיד שאני יוצאת לסידורים. זה נשמע לי נורא זקן ובורגני. תמיד הייתי אומרת שיש לי עניינים. כבר עבר לי. אין מה לעשות לפעמים צריך לסדר דברים ואין דרך יותר טובה להכליל את כל הדברים האלה מאשר שם הגג העייף מעט, "סידורים".
אתמול התעללו בי קצת ועוד שילמתי על זה. עשיתי פילינג עמוק. זה כואב מוות, אבל אני חווה את התהליך הזה פעם בשנה. יש לי עור קצת בעייתי מהבחינה שכל פצעון משאיר לי כתם. למזלי אין לי כל כך פצעים על הפנים, אבל אלו שכן קופצים לומר שלום נשארים לאורך זמן בצורת כתם קטן. פעם בשנה אני עושה וישט כללי והכל יורד. אז תסלחו לי על התיאורים הגרפיים, אבל שבוע הבא אני הולכת בעיקר להתקלף, כך שלא יהיו פה תמונות שלי. בתמורה אפצה אתכם בסדרת פוסטים של המלצות לטיול בארה"ב. הוגן, לא? :)
אגב, התמונות נלקחו לאחר הפילינג ולכן אני קצת ורדרדה. לא להיבהל!
מה לבשתי?
חולצה, אולד נייבי, 7$.
קרדיגן, אולד נייבי, 14$.
חצאית, טומי הילפיגר, 20$.
סנדלים של Aerosoles, נעלי באום ברחובות, 340 ש"ח(יקרות אבל נוחות בטירוף ושרדו היטב את הקיץ הקודם).
צמיד, אמא שלי קנתה מאיזו מעצבת והחליטה שורוד לא מתאים לה(אתם מבינים מי המרוויח כאן...).
ואלה הבנות

ממממ

למה ממממ? לא כל כך הצלחתי לחשוב על כותרת כבר כמה דקות, ורציתי כבר להתחיל לכתוב.

בשישי האחרון, כאמור, נסענו להורים של החבר. בערב הלכנו לאכול ארוחת ערב אצל חברים טובים שהתארסו בערב הטיסה שלנו לארה"ב. מזל טוב!

תמיד ידעתי שיש תעשייה שלמה סביב אירועי החתונות. אף פעם לא הערכתי שהתופעה כל כך רחבה. ברגע שנרשמים באתר מתחתנים, נשלחת אליך קופסא ענקית ובא קטלוג כבד ביותר שמכיל פרסומות לכל בעל עסק אפשרי, החל מהצלם והDJ ועד למפריח יונים. כל גני האירועים והאולמות גם כן נכנסו לאטרף המיתוג בנייר וגם הם מנפיקים קופסאות מושקעות ובהן כל מה שהזוג רוצה או לא רוצה לדעת על המקום. אני מניחה שלאט לאט אתה נשאב אל הטירוף הזה, בעיקר כי אין הרבה ברירות. יצא לי לראות כמה פרקים מעונת החתונות ואני חושבת שזו סדרת חובה לכל זוג לפני חתונה. זה עוזר להיכנס לפרופורציות. כשרואים את השגעונות של הזוגות שם, כמו למשל הזוג שהגיע על סירת מנוע לחופה והכלה עפה למים(מה חשבת שיקרה?!), אפשר לקבל את הקריאה לחזור לקרקע. לא להשתגע ולא להצטרף למירוץ החימוש הזה בין החתונות, של מי יותר גדול, יותר זוהר, יותר מרשים. למזלנו, החתונה של החברים היא לא חתונת אפקטים, אלא חתונה שבה יש מה שחשוב באמת. זוג שרוצה להביע התחייבות אחד כלפי השני ומשפחה וחברים שרוצים לשמוח בשמחתם. מה צריך יותר מזה?

מה לבשתי לארוחה החגיגית?
חצאית שנקנתה בגאפ עודפים בווגאס תמורת 18$ בלבד.
חולצה שנקנתה בCentury21 תמורת 16$ בלבד.
סריג מקסטרו עודפים תמורת 50 ש"ח בלבד.
נעליים ממקס מורטי תמורת 250 ש"ח בלבד.
ארתיק ירושה מדודה.

מנסה לתת צ'אנס

קצת קשה מנטלית החזרה לארץ אחרי טיול של יותר מסופ"ש. הראש עוד חושב חופש, וגם הגוף אם נודה באמת.
אז החלטתי לעשות דברים שנחמד לי לעשות בתל אביב כדי לנסות להוכיח לעצמי שגם כאן טוב ונחמד. הרעיון הזה נחל הצלחה חלקית בלבד, פרטים בהמשך.

אז בשישי בבוקר הלכנו לאכול ארוחת בוקר ברולדין רמת החייל. דווקא לא רעה ארוחת הבוקר שלהם. הדברים הרגילים, אבל עם הלחם הטעים שלהם וקצת קרואסונים ומאפים. למה דווקא רמת החייל ולא הנמל או ספוט אחר? כי אני מאוד אוהבת את רמת החייל. היא מרגישה לי קצת חו"ל. הנמל עמוס מדי במבקרים מהחוץ בשישי בבוקר ושאר המקומות דורשים מאבקי חניה. התמונות האלה צולמו ברחבה של בניין כלשהו ברחוב הברזל. היתה שמש נעימה שהתאימה מאוד לצילומים.

ההזדמנות השניה שבה ניסיתי לעודד את עצמי(וגם את החבר ששרוי במצב דומה מאוד) היתה אתמול בערב. חזרנו מביקור אצל ההורים שלו בנהריה בשעות הצהריים. לאחר שהוא "שם קצת את הראש"(שזה שונה לגמרי מללכת לישון, חשוב שתדעו), הצעתי שנלך לטייל קצת במרכז העיר. בלי מטרה ספציפית. באזור כיכר רבין או רוטשילד. אמנם אנחנו מחזיקים רכב, אבל לטיולים כאלה ללב תל אביב אנחנו מעדיפים להשתמש בתחבורה הציבורית.שמחים וטובי לב צעדנו אל תחנת האוטובוס הקרובה לביתנו, תחנה שבה אמור לעבור קו כלשהו כל 20 דקות לפחות. המתנו בתחנה 40 דקות ואף קו לא עבר. התייאשנו וחזרנו הביתה.

זה היה פשוט מעצבן. ולמה זה מעצבן? כי ראינו שאפשר גם אחרת. בסן פרנסיסקו כל העיר מרושתת באוטובוסים. זהו אמצעי התחבורה העיקרי שהתושבים משתמשים בו. בכל תחנת אוטובוס יש צג אלקטרוני שמציג עוד כמה זמן יגיע האוטובוס הבא(עבור כל הקווים שעוברים בתחנה). חלק מהתחנות מאובזרות במכשיר המאפשר נגישות לעיוורים. בלחיצה על כפתור מופעלת כריזה שמקריאה את מספרי הקווים שעוצרים בתחנה ואת זמני ההגעה שלהם. מעבר לכך, גם ב2 בלילה, לא יצא שחיכינו יותר מ5-10 דקות לקו אוטובוס.

אז כמובן שאפשר לומר שלא ניתן להשוות בין תל אביב לסן פרנסיסקו, כי האחת קיימת 100 שנה והשניה קיימת 230 שנה(בדקתי בויקי...). אבל אני לא מקבלת את הטיעון הזה. בסן פרנסיסקו יש פי 2 מכמות התושבים בתל אביב. העניין הוא שזה לא דורש כל כך הרבה. הרי העיר הציבה בחודשים האחרונים תחנות אוטובוס חדשות. היה כל כך קשה לשלב בתחנות מערכת שכזו? אפילו לא היה צריך לחשוב לבד על המודל, אפשר היה פשוט להתבונן בעיר אחרת.

סן פרנסיסקו היא לא העיר עם מערכת תחבורה ציבורית המוצלחת ביותר. מספיק לזרוק מבט קצר לעבר החוף המזרחי. למשל לניו יורק, שמתפעלת רכבת תחתית ומערכת אוטובוסים ענפה.

אז בפעם הבאה שמציעים לתושבים לזנוח את הרכב הפרטי תזכרו שאולי איתו מגיעים לאט יותר כי צריך למצוא חניה, אבל לפחות מגיעים! ובכלל לא נגעתי בנושא האסור של תחבורה בימי שישי-שבת.

עד כאן לקיטור על התחבורה הציבורית בעיר. נחזור לבגדים. מה לבשתי?

חצאית מגולף, 70 ש"ח.
חולצה מאולד נייבי, 30 ש"ח.
נעליים מזארה, 200 ש"ח.
ג'קט דמוי עור מפיילינ'ס בייסמנט, 20$.
תיק מאלדו, 30$.
שרשרת מדיווה, 20 ש"ח.
משקפי שמש, איב סאן לורן מאירוקה לפני שנתיים, 200 ש"ח.

כדי לסיים בחיוך, משפט ששמענו בדרך לתחנת האוטובוס אתמול. אמא אמרה לבתה "בואי הנה, אנחנו לא מנשקי מזוזות!". מאוד משעשע בעיני.

יום עצמאות שמח!

לכבוד יום העצמאות חזרתי אל שגרת הפוסטים עם פוסט אאוטפיט מורחב שכולל שני אאוטפיטים שלמים!

אתמול בצהריים נפגשתי עם החבר לארוחת צהריים בביאלה כי לא היה לנו כלום בבית. עכשיו נחזור צעד אחד אחורה. כשחזרתי לדירה בשבת בצהריים והרמתי את החשמל למקרר, קפץ המפסק הראשי. הסתכלתי עם שקית האוכל שהבאתי מההורים וראיתי איך ארוחת הצהריים של מחר נפרדת ממני במהירות. זה המקום להסביר שהמקרר שלנו הוא בעיקר אנדרטה למקררי אמנה. הוא יותר מבוגר ממני, אמנה 20 Side By Side. פעם בכמה חודשים צריך להחליף תרמוסטט כלשהו. כנראה שבמקרר הזה יש בקרת טמפרטורה של חללית, כי אני ספרתי כבר לפחות 4 תרמוסטטים שהוחלפו במקומות שונים. אז הפעם הלך הגוף חימום מפשיר. כן, יש כזה דבר. בדקתי בגוגל לפני שכתבתי צ'ק מנופח לטכנאי. אז מקרר היה לנו רק בשני בבוקר. עומד עם 3 בקבוקי בירה שנשארו לשמור עליו בזמן שהיינו בחו"ל.

בחרתי ללבוש משהו קליל ונוח ולהנות ממזג האוויר החמים הזה לאחר שלושה שבועות קרירים למדי בארה"ב. את האוברול הזה קניתי בטארגט מכל המקומות בעולם. היה לנו שעתיים להעביר בעיר שכוחת אל במערב ארה"ב עד לטיסה ללאס ווגאס, אז נכנסנו למרכז קניות והסתובבנו בטארגט. דווקא מאוד נחמד הטארגט הזה. תמיד שעשעו אותי החנויות ענק האמריקאיות האלה בהן אפשר לקנות תחת קורת גג אחת - בגדים, איפור, אוכל, שולחן לסלון, אוהל, מקרר ולעיתים גם נשק.

צירפתי אל העולה החדש מאמריקה חגורה מגולף שקיבלתי מתנה. צמיד כחול ממנגו, 50 ש"ח. טבעת שקיבלתי מתנה מהחבר. שעון פוסיל חדש מארה"ב, 150 ש"ח. דגל ישראל, החבר קיבל מהעבודה.

בערב הלכנו להורים שלי לארוחה המסורתית של ערב העצמאות. בדרך כלל הרבה בשר מבושל בערבים האלה ואבא שלי הוא הממנגל האחראי. אמא שלי החליטה השנה שנמאס לה מזה וכך יצא שאנחנו היינו המשפחה היחידה בישראל שלא מנגלה עצמה לדעת. אבל אל דאגה, האוכל היה מעולה. זה מה שקורה כשההורים שלי מכינים "כמה סלטים":

שולחן באורך 3 מטרים מלא כולו בכל טוב. פירוט חלקי: חציל בטחינה, ברוסקטה עם ביצה ואנשובי, פשטידת בטטה, פשטידת תפוחי אדמה, סלט בזיליקום ועירית עם קשיו שום לימון ושמן זית, פסטה ברוטב שמנת ופטריות, פסטה ברוטב עגבניות, סלט עגבניות שרי מיובשות עם בזיליקום ועוד ועוד...

אלו תמונות שנלקחו בחצר של ההורים שלי. חשבתי על זה כל היום אתמול. יש משהו מאוד סוריאליסטי בחזרה לארץ הישר ליום הזיכרון ויום העצמאות. התאריכים האלה האלה מערבבים יחד שמחה ועצב ומדגישים כל כך את הטירוף של החיים במדינה שלנו. לא קל לנחות לתוך זה בלי ההכנה של חזרה לשגרה. בראש אנחנו עדיין בטיול, עצובים שהוא הסתיים ושחזרנו לארץ, והנה חזרנו לתקופה שבה הפטריוטיות והישראליות בשיאה, יום העצמאות. נו טוב, שרדנו ויעבור לנו :)

בכמה שנים האחרונות יש לי מסורת בתקופה הזו של האביב. בכל ביקור אצל ההורים אני ניגשת לבדוק מה שלום עץ המנגו. זה לא סתם עץ מנגו! זה עץ שמגדל מנגו מאיה גדול ומובחר. כל כך טעים ומתוק, הכי טעים שאכלתי. עד היום הוא לא הוציא יותר מדי פירות. 4-5 בעונה. אבל הם כל כך טעימים שאנחנו סולחים לו על הכמויות הקטנות. השנה נראה שאולי הוא יספק לנו קצת יותר מנגו. אגב, just for the record, מנגו הוא הפרי האבוד עליי ואני יכולה לאכול ממנו בכמויות. בקיץ, תנו לי לחיות על מנגו. כשהיינו בתאילנד צרכתי שייק מנגו ביום ומנגו טרי ביום. החבר הזדעזע(הוא לא אוכל פירות) אבל זה לא הפריע לי בשגעון המנגו. אני זוכרת עד היום איך כשהייתי בת 10 בערך היה לי התקף אלרגיה כלשהו וחשדו שזה ממנגו. אילצו אותי קיץ שלם לא לאכול מנגו! כל כך כעסתי שמונעים ממני את המאכל האהוב עליי. העיקר שבסוף אני לא אלרגית.

לבשתי חצאית ג'ינס שנקנתה בחנות אמריקאית למדיי באאוטלט בווגאס תמורת 14$ בלבד. גופיית פסים שהיא בעצם טוניקה שמתחבאת מתחת לחצאית מH&M, זוג ב8$. שרשרת שדודה שלי הכינה. נעליים של סטיב מאדן שחרשתי עליהן בשנה שעברה ומתכוונת גם השנה, 240 ש"ח. לק זוהר ואהוב שנקנה בחנות מזכרות בלאס ווגאס תמורת 3$.מקווה שאתם מבלים את יום העצמאות בנעימים. חג שמח!

חזרתי רשמית

נחתנו אתמול בבוקר בעיכוב קל עקב התפרצות הר געש לא מתוכננת באיסלנד. מי ידע שהר געש באיסלנד שהחליט לירוק עלינו קצת ישפיע על טיסות מארה"ב, אבל מסתבר שIt's a small world after all כמו שהשיר המעצבן ההוא טוען.

לאחר 3 שבועות צמודים, נפרדנו אני והחבר ליממה הקרובה. הוא נסע להורים בנהריה ואני להורים שלי ברחובות. מאוד נחמד לחזור הביתה לבד מדי פעם. משום מה התחושה היא שונה כשבאים עם החבר. כשאני באה לכאן לבד אני מרגישה יותר ילדה ומתפנקת יותר. מעניין למה. בכל אופן, זה הפינוק הנוכחי:

אמנם מדובר בסך הכל בתותים וגלידה, אבל זו איננה גלידה רגילה. זו גלידת וניל שאבא שלי מכין במיומנות פלאית ממקל וניל אמיתי ולא תרכיז מזויף. השילוב עם התותים המתוקים-חמוצים הוא לא פחות ממושלם. לפעמים לא צריך משהו יותר מורכב מזה. אגב, את התמונות האלה הוציאה המצלמה מהטלפון הקשיש שלי (הוא בן שנתיים וחצי, במושגי דור שלישי הוא רגל אחת בקבר!). היא דווקא לא רעה ביום. אני פשוט מאוד התעצלתי לטפס במדרגות להביא את המצלמה מהתיק.

וככה נגמרה לה חופשה מצויינת של 3 שבועות בארה"ב הגדולה. זה כל כך מוזר להיות יום אחד בשדרה החמישית בניו יורק וביום למחרת לקנות עגבניות בשוק ברחובות. אבל זה סדרו של עולם וצריך לחזור חזרה לשגרה. עוד כמה שעות אחזור לדירה בתל אביב, לכביסות וסידורים, פריקות וקיפולים. יום ראשון חזרה למשרד... מעניין אם האאוטלוק שרד.

בשבוע הבא נחזור לפוסטים של אאוטפיטים חדשים דנדשים, כולל פוסט חגיגי ליום העצמאות.

וכעת לכמה מילות נרגנות על אל-על, טיסות ומסקנות לעתיד. אם לא מתחשק לכם לקרוא קטע קצת כבד, אתם יכולים להיפרד לשלום מהפוסט הנוכחי. שבוע טוב!

טוב, אני לא תמימה. הייתי מודעת לעובדה שאם אני עולה על טיסה חזרה לארץ מניו יורק סביר להניח שהיא תכיל ציבור חרדי לא קטן. מה שלא הייתי מודעת אליו היא העובדה שמבחינת אל על החילוניים הם לקוחות סוג ב' בטיסה והחרדים נשגבים ומורמים מעלינו, פשוטי העם הכופרים. מהדקה שכף רגלנו דרכה במטוס כל מה ששמענו סביבנו היה דרישות וטענות של החרדים לגבי המיקום שלהם במטוס, השכנים שלהם במושבים הסמוכים במטוס וגם אלה שם בשורה קדימה לא כל כך נעימים להם על המטוס. הדיילת(שזו עבודתה ואלה ההנחיות שהיא מקבלת, לטפל בחרדים טוב טוב, ללא כל קשר לדעותיה ועמדותיה) החליפה שלוש פעמים את המושב של אישה מבוגרת, בת 60 לפחות שנעזרת במקל הליכה. וכל זה למה? כי פה יש חרדי שחייב לשבת ליד גבר ושם יש אישה שחייבת לשבת ליד אישה. בסופו של דבר האישה החביבה הזו מצאה את מקומה לידנו. אבל מה? לאישה חרדית 2 שורות קדימה במעבר זה לא התאים. אתם מבינים, היא צריכה להניק בזמן הטיסה ולא נעים לה שהציץ יציץ ולידה ישב בחור חרדי. אז היא רצתה להעביר אותו. כי חס וכרפס שהיא תעבור. היא צריכה מקום לרגליים במעבר. פה אני החלטתי לשים לזה סוף. הודעתי חגיגית שקיימת בעולם טכנולוגיה מטורפת שנקראת משאבת חלב במידה והיא לא מורגלת בהנקה ציבורית. הוספתי גם שאת האישה החביבה יפסיקו לטרטר בו במקום. הודיעו לי שאני חוצפנית. הודעתי בתגובה שאת עניין החוצפה אני יכולה לפתוח כאן ועכשיו והרשימה שלי ארוכה, אז עדיף בשבילה שנסכם את העניין בכך. כנראה שהייתי מספיק משכנעת.

בקיצור, נוסעי אל-על בפוטנציה, המסקנה שלי מכל הסיפור היא שעדיף לשלם עוד כמה מאות דולרים על טיסה, אבל לטוס בתור שווה בין שווים ולא בתור נחות בין חרדים(אלא אם כמובן, הנכם משתייכים לציבור החרדים...). איפשהו בדרך החרדים הפכו לציבור שחברת אל-על חפצה ביקרם. זה מתחיל מעניינים פעוטים כמו הגשת המנות הכשרות למהדרין במטוס, ממשיך בהפסקת הטיסות בשבת ונגמר בהשמת מקומות על פי ההלכה. בקצב הזה בטיסה הבאה לניו יורק תהיה הפרדה בין נשים לגברים. עוד אפשר לעשות משהו?

ניו יורק וסוף

את חמשת הימים האחרונים העברנו בכיף בניו יורק. אני אוהבת את העיר הזו. כמעט ואין מה שלא לאהוב בה. זה היה הביקור השלישי שלי בעיר. הראשון היה לפני כ12 שנים בטיול בת מצווה עם המשפחה. ביקרנו בעיר ל3 ימים בטיול מאורגן וכבר אז היא נראתה לי קסומה. הפעם השניה היתה לפני כשנתיים וחצי, כשנסעתי ל3 שבועות ביקור אצל א' שגרה כאן באותה תקופה. הביקור ההוא היה מאוד שונה. ביליתי כאן עם החברה הכי טובה שלי ובהדרכה מקומית.

הפעם הגעתי עם החבר, שלו היתה זו הפעם הראשונה בעיר (ובארה"ב בכלל). כנראה שההסתכלות היא שונה כשמגיעים בפעם הראשונה בגיל מבוגר יותר. נכון, אני עדיין נפעמת כל פעם מחדש מהנופים בסנטרל פארק או מהיופי של הבניינים החדשים מלאי הזכוכיות לצד בנייני הלבנים הישנים. אבל לחבר היתה התלהבות של פעם ראשונה שדבקה גם בי. הוא הגדיר את זה מצויין, בכל פעם שעולים במדרגות מהרכבת התחתית אל הרחוב מחכה הפתעה חדשה. כל פעם עולים לנוף שונה, אזור בנושא שונה, אווירה שונה. כל טיפוס במדרגות מסתיים בהפתעה.

תיאור מדוייק לטעמי.

הבנתי סופית שהוא נדבק בחיידק כשהתחילו לצאת לו משפטים מהפה כמו, בשנה הבאה כשנהיה פה... שנזרקים בין לבין לאוויר. הפעם במסגרת הטיול הזדמן לנו להקציב רק 5 ימים לניו יורק. זה נשמע המון, אבל לפעם ראשונה בניו יורק זה ממש מעט. צריך לפחות שבוע כדי "להספיק הכל" ברמה בסיסית. כדי להספיק להנות מהאווירה שלה כדאי לשהות בה 10 ימים. אבל זה דיבור של מכורה :)

אז אני כבר ארזתי הכל(לבד, ברור שלבד) והחבר מסיים ברגעים אלה ומתרוצץ מסביבי כמו נמלה חרוצה, זורק שאלות לאוויר כמו איפה המטען של המצלמה ולמזוודה של מי דוחפים את הכביסה. זהו, עוד כמה שעות הטיול נגמר. ב10 בבוקר נצא לשדה ונמריא הביתה. במידה מסויימת אני רוצה כבר לחזור לארץ. מתגעגעת למשפחה, לחברות, לפינה הקטנה שלי, לארון מלא האפשרויות שלי... אבל מצד שני מאוד נהנתי ויש לי טעם של עוד.

כשאחזור לארץ אכתוב פוסטים מושקעים מלאי המלצות מכל האזורים שהיינו, כי צריך להיות בלוגרית/אזרחית טובה :)

נתראה בקרוב...

Las Vegas

לא סתם קוראים לעיר הזו עיר החטאים. האמריקאים מסתובבים שם בגאווה עם כוסות אלכוהול מפלצתיות, כנראה כפיצוי על כך שבשאר המדינה זה לא חוקי להסתובב עם אלכוהול "גלוי" ברחוב(חוק די נעים, לא תראו כאן בני נוער זרוקים על הספסל עם בקבוק וודקה...). בכל פינה יש מקסיקני שמנסה לגרור אותך למועדון חשפנות, או לפחות שתיקח איזה כרטיס ביקור קטן. הכל מכוון בזבוזים. המדרכות בנויות בצורה שמאלצת אותך להיכנס לקזינו ולמרכזי הקניות כדי להתנייד ממקום למקום. הכל מהבהב, גדול, זוהר, זועק, רועש. ווגאס, בייבי!

מישהו מוכר טוב את האשליה בווגאס. האמריקאים קונים אותה יותר טוב מהתיירים ואת זה ניתן להבין מצעקות ה"יה!" ששומעים כל כמה דקות ברחוב. כולם שיכורים קלות במהלך רוב שעות היום, כולם רוקדים בכל מקום. אווירת חופש אולטימטיבית.

הדבר היחיד שנהרס לטעמי הוא שכל מכונות המזל הפסיקו להיות slot machines. כבר לא מכניסים מטבע של קווטר ומושכים בידית. היום מכניסים שטרות או יותר גרוע-כרטיס אשראי ולוחצים על כפתור. קצת איבד מהאותנטיות והכיף לטעמי.

אנחנו ישנו במלון MGM Grand בWest wing המשופץ שלו, בקומה ה13. החדר היה מאוד הייטקי ומושקע, הנוף היה שווה באותה מידה.

כמו שאפשר היה להבין מהפוסט הקודם, בלאס ווגאס יש איפה לעשות קניות. ישנם שני אאוטלטים גדולים, האחד בצד הדרומי של הסטריפ והשני צפונה מהסטריפ. אל שני האאוטלטים ניתן להגיע עם קו האוטובוס Ace Gold שעוצר בתחנות נבחרות על הסטריפ. עלות נסיעה היא 3$ לנסיעה חד פעמית או 7$ ל24 שעות. אנחנו קנינו את הכרטיס ל24 שעות ובכך ניצלנו אותו לשני האאוטלטים. האאוטלט הדרומי נקרא Las Vegas Outlet Center והוא ממוקם כ15-20 דקות נסיעה מהסטריפ. הוא מיושן יותר ופחות זוהר, אבל יש בו לא מעט מציאות. החנות של DKNY התגלתה כשווה ביותר. אקססוריז, נעליים ובעיקר ג'ינסים במחירים שווים ביותר. אני קניתי שם ג'ינס מקולקציית הצעירות(כן, בארה"ב הילדות מגיעות עד מידה 44) ב18$ בלבד. הדוכן השווה ביותר הוא דוכן ארנקים של טומי הילפיגר. מדובר בארנקים מקוריים בעלות של 12-20 דולרים בלבד. האאוטלט עצמו הוא בניין סגור, כך שאם יש יום חם נעים להסתובב בו. לדעתי 3 שעות יספיקו כדי למצות אותו עד תום.

האאוטלט השני נמצא במרחק 30-40 דקות נסיעה מהסטריפ ונקרא Las Vegas Premium Outlet. הוא המרכז המאוד יוקרתי ומכיל מותגים כמו פרנץ' קונקשן, טומי הילפיגר, ג'וסי קוטור, טרו רליג'ן, ראלף לורן וגם אלדו וגאפ. האאוטלט הזה ענק ואפשר להסתובב בו יום שלם. זהו אאוטלט פתוח והטיפ הכי גדול שלי הוא להתחיל את הסיבוב מצד ימין של הכניסה ולא מצד שמאל שמכיל חנויות מעט מאכזבות. פריטים לדוגמא, תיק של אלדו ב30$ במקום 280 ש"ח בארץ, שזה קצת פחות מחצי מחיר. חולצה מכופתרת קצרה מטומי הילפיגר ב17$ בלבד. אנחנו היינו שם 5 שעות ולא נכנסנו לכל החנויות, אבל אני כבר הייתי מותשת לגמרי.

עכשיו אנחנו בניו יורק, לילה ואני מצוננת. לא מצליחה כל כך לישון בגלל שילוב של בלבול בשעות מהחוף המערבי וצינון מציק. מקווה שעד מחר הוא יעבור... החבר אמר, תראי, אמנם את מצוננת, אבל לפחות את מצוננת בניו יורק. ואני אומרת, תפסיק עם השטויות ותעביר את הטישו.

שבוע טוב לכולם!

יום שישי חוזרים...

אני בסדר

ממש בסדר, פשוט היינו באזור עם אינטרנט יקר. מאוד יקר. 15$ ליום יקר. אז נאלצתי להתנתק.

יש לציין שלא כל השקיות כאן שלי, לחבר יש חלק מאוד פעיל בקניות האלה...

מבטיחה פוסט לאס ווגאס מושקע בימים הקרובים.

סן פרנסיסקו

כן, זו היא ויש לה לק ורוד. לאכול אותה! (ולא בקטע תאילנדי...)

הגעתי עם לא מעט ציפיות מסן פרנסיסקו. הייתי כאן לפני 12 שנה ליום אחד, בטיול בת מצווה משפחתי. מאז יצא לי בעיקר לשמוע עליה מאנשים או לראות אותה בסרטים. תמיד היא השאירה עליי רושם של עיר מאוד ססגונית ומגוונת בכל המובנים. בינתיים ראיתי שהדבר היחיד שססגוני כאן הוא צבע הבתים. יכול להיות שהגשם ומזג האוויר הקריר והאפרורי גורם לכולם להתעטף ולאבד את המוזה היצירתית שלהם, אבל כולם כאן לבושים די רגיל, גם ברחובות הלא מתויירים. למען האמת, רוב האנשים שרואים כאן הם אסייתים. סינים או יפנים, לצערי אני לא תמיד יודעת להבדיל. הם נהגי האוטובוס, האנשים שנוסעים באוטובוס, העובדים במסעדות, האוכלים במסעדות וכן הלאה...

במציאות הבית הסגול-כחול זוהר עוד יותר

האזורים המתויירים הם הפחות יפים בעיני בעיר ונראים כמו גרסה מלוכלכת וממוסחרת של ניו יורק. דווקא שכונות המגורים, בהן כל בית צבוע צבע אחר והפארקים מציצים עם פריחה צבעונית הרבה יותר משכו את העין שלי ונראו מקסים. כנראה שסן פרנסיסקו מאוד השתנתה והתמסחרה עם השנים ומה שנשאר מהססגוניות של העיר התרכז בכמה רחובות בודדים.

זו אני, תיירת קפואה מקור

אתמול היינו תיירים טובים, ניצלנו את הראות הטובה והיום השמשי ונסענו לראות את גשר הזהב המפורסם. האזור שלו מאוד יפה עם גינון מיוחד מלא פרחים מסביב. משם המשכנו לרחוב Haight המפורסם בזכות ילדי הפרחים שנהרו אליו בשנות ה60 וה70 ובעצם גם היום מאכלס היפסטרים.

קרון קרון ששט על ציר, מי התיירת הכי קפואה בעיר?

היום נסענו בקרונות המפורסמים של העיר. היה לנו מפעיל קרון מאוד משקיען שניגן מוזיקת היפ הופ עם הפעמון של הקרון והשתדל לשעשע את כולם בזמן הנסיעה הלא כל כך קצרה הזו. בגלל העליות והירידות של העיר הזו מרגישים מדי פעם כאילו נמצאים על רכבת הרים, בדיוק הגענו לפיק שלה ועכשיו עפים למטה מהר, או שאולי סתם נשארנו באווירה של הפארקים מלוס אנג'לס. בדרך הקרון עצר ליד הקטע המפורסם של רחוב לומברד, הלא הוא הרחוב המפותל בעולם. לצערי בגלל הברכיים שלי לא יכולתי לרדת למטה כדי לראות את הפיתול במלוא הדרו, אבל החבר ירד וצילם כמה תמונות, בשבילי ובשבילכם.

מין זיגזג שכזה

הם נראים קצת מתים, לא? לפחות הם מחייכים...

אחר כך טיילנו בצ'ינה טאון וראינו המון חנויות עם הלו קיטי וחנויות עם חזרזירוני חרסינה מתוקים ומוזרים.

משם, כשהגשם כבר הפך חזק מכדי להמשיך להסתובב, נכנסנו לאולד נייבי והעמסנו קולבים מה clearance. קניתי 2 סריגים נחמדים ביותר ב18$ כל אחד ושתי חולצות פסים, אחת ארוכה ואחת קצרה ב7$ כל אחת.

קדימה, להעמיס.

ועכשיו נלך לנוח קצת. מחר יום אחרון בסן פרנסיסקו וביום ראשון יוצאים למסע ליוסמיטי. נקווה למזג אוויר טוב, כרגע צפוי 7 מעלות. בררר!