6 חודשים

היום לפני חצי שנה, ה17.12 בשעה 17:00 אחר הצהריים, איבדתי את אבא שלי. 6 חודשים זו תקופה לא קצרה בכלל, הרבה קרה בחודשים האלה, ועדיין הכל מרגיש כל כך טרי. אני לא יודעת לומר אם כל מוות מרגיש ככה בחלוף תקופה כזו, כי זו הפעם הראשונה שאיבדתי מישהו באמת קרוב אליי, אבל התחושה שלי היא שעדיין לא עברתי את שלב ההלם. הפתאומיות שבה רגע אחד הוא בחיים שלנו ואנחנו מדברים בטלפון כרגיל על שטויות כמו מס הכנסה, או על החיים, או על המעבר שלנו לסן פרנסיסקו, ועשר דקות אחרי, כבר אין עם מי לדבר.

דוד ומגדל דוד, צילום שאני מאוד אוהבת מטיול לירושלים

כשאני חושבת על זה, העיניים שלי נרטבות והדמעות מתחילות לזלוג בשקט. כך יוצא שלפעמים עוברים ימים שבהם אני מנסה שלא לחשוב על זה, אבל זה מרגיש לי לא לגמרי הוגן כלפיו. אני נאבקת בין הרצון להמשיך הלאה ולחיות את חיי, דווקא בגלל שהמוות הזה הבהיר לנו עד כמה השהות שלנו בעולם הזה היא כל כך שברירית ונזילה, לבין התחושה שזה לא יכול להיות שאדם כל כך דומיננטי בחיים שלי נעלם מהם בשבריר שנייה ובכל זאת אפשר להמשיך "כרגיל".

כנראה שמה שקרה הוא שבחצי שנה האחרונה, המשמעות של המילה "כרגיל" קצת השתנתה. היו לי רגעי אושר, צחוק ושמחה, אבל במידה מסויימת כל אלה קרו למרות ולצד העובדה שאבא שלי לא כאן בכדי שאשתף אותו בהם. במידה מסויימת, אני חייבת לו את היכולת שלי להתמודד עם האובדן הזה ולהמשיך קדימה, כי הוא חינך אותי לשמוח בחלקי, אבל גם לשאוף ולכוון רחוק ולהאמין בעצמי.

בכל פעם מפתיע אותי מחדש איך עובד המנגנון הזה, של הזיכרון והאובדן, במוח שלנו. עד עכשיו, חצי שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי מדי פעם חושבת לרגע "מזמן לא דיברתי עם אבא". בדרך כלל זה קורה בשלב דמדומים שכזה, אחרי התעוררות עצלה משינה, ולפעמים אלו סתם דברים קטנים ויומיומיים שמזכירים לי אותו.

בטיילת ביפו, הפסקת פירות בטיול של יום שישי שמשי באמצע החורף

למשל, ערימת דובדבנים בשוק האיכרים שמזכירה לי עד כמה הוא אהב את הפרי הזה, תמיד במנות של 12 (זו כנראה תישאר תעלומה לנצח) ואיך באחת מהחופשות המשפחתיות לקלאב מד בטורקיה (בימים שזה היה לגיטימי לסוע לטורקיה), הוא פשוט העביר את כל החופשה בנשנוש דובדבנים עד שהשפתיים שלו הפכו לורדרדות-אדמדמות. או בכל ביקור בסופר כשאני רואה אננסים חתיכים במחיר מצחיק, האיסנטינקט הראשוני הוא לצלם ולשלוח אליו, כי זה מה שעושים כשרואים אננס בכל מקום בעולם, מצלמים ושולחים לאבא (כן, אבא שלי, על כל גודלו המסיבי, היה שמח לחיות אך ורק על פירות טריים. זו גם הסיבה שלמרות החום, הוא אהב את הקיץ על שלל פירותיו). או למשל, בכל פעם שאני מטיילת כאן בחוץ, ברחוב, נאבקת קצת ברוח, ובארץ שורר שרב(שאחי טורח לקטר ולעדכן עליו בקריאת "חם לי!" בכל שיחת טלפון), אני חושבת על כמה הוא היה נהנה ממזג האוויר כאן, כי את אפס הסיבולת לחום אור, אחי, ירש ממנו.

כנראה שזו המשמעות של ה"הנצחה" בחיי היומיום. כולנו המשכנו בחיינו, חזרנו למסלול, אבל הזיכרונות איתו מלווים אותנו בכל אשר נעשה. לפעמים הם מעלים חיוך, לפעמים הם גורמים להזיל דמעה, אבל כמו כל דבר בחיים האלה, הטוב שזור בקצת רע וכדי להנות מהדבש צריך גם להתמודד עם העוקץ. כנראה שאני צריכה להודות שלמרות שהלך מאיתנו בטרם עת (50 זה מוקדם בכל קנה מידה, אבל בעיקר כי לא הספיק להיות סבא, והוא כל כך ציפה לכך...), השאיר אותנו עם המון זיכרונות טובים, מצחיקים ואפילו מנחמים, שזו מחובתנו להעביר הלאה, לאלו שכבר לא יזכו להכיר אותו.

תמונה אחרונה של כולנו יחד, מאוד משועשעים. צולם ביום ההולדת שלי באוגוסט 2013

אני לא יודעת לומר אם זה פוסט ש"עובר" בקריאה כפוסט עצוב ומדוכא, או שהאופטימיות מבצבצת מספיק מבין השורות. כי לא מדובר באופטימיות בוהקת ומסנוורת, אלא בכזו זהירה, שכבר נכוותה וחוותה דבר או שניים. אבל כזו אני, למרות הכל, קצת אופטימית ומנסה להנות מהחיים האלה, ומאחלת גם לכם למצוא את הרגעים הקטנים שנחרטים בזיכרון.