18.6.2014

6 חודשים

היום לפני חצי שנה, ה17.12 בשעה 17:00 אחר הצהריים, איבדתי את אבא שלי. 6 חודשים זו תקופה לא קצרה בכלל, הרבה קרה בחודשים האלה, ועדיין הכל מרגיש כל כך טרי. אני לא יודעת לומר אם כל מוות מרגיש ככה בחלוף תקופה כזו, כי זו הפעם הראשונה שאיבדתי מישהו באמת קרוב אליי, אבל התחושה שלי היא שעדיין לא עברתי את שלב ההלם. הפתאומיות שבה רגע אחד הוא בחיים שלנו ואנחנו מדברים בטלפון כרגיל על שטויות כמו מס הכנסה, או על החיים, או על המעבר שלנו לסן פרנסיסקו, ועשר דקות אחרי, כבר אין עם מי לדבר.
דוד ומגדל דוד, צילום שאני מאוד אוהבת מטיול לירושלים
כשאני חושבת על זה, העיניים שלי נרטבות והדמעות מתחילות לזלוג בשקט. כך יוצא שלפעמים עוברים ימים שבהם אני מנסה שלא לחשוב על זה, אבל זה מרגיש לי לא לגמרי הוגן כלפיו. אני נאבקת בין הרצון להמשיך הלאה ולחיות את חיי, דווקא בגלל שהמוות הזה הבהיר לנו עד כמה השהות שלנו בעולם הזה היא כל כך שברירית ונזילה, לבין התחושה שזה לא יכול להיות שאדם כל כך דומיננטי בחיים שלי נעלם מהם בשבריר שנייה ובכל זאת אפשר להמשיך "כרגיל".

כנראה שמה שקרה הוא שבחצי שנה האחרונה, המשמעות של המילה "כרגיל" קצת השתנתה. היו לי רגעי אושר, צחוק ושמחה, אבל במידה מסויימת כל אלה קרו למרות ולצד העובדה שאבא שלי לא כאן בכדי שאשתף אותו בהם. במידה מסויימת, אני חייבת לו את היכולת שלי להתמודד עם האובדן הזה ולהמשיך קדימה, כי הוא חינך אותי לשמוח בחלקי, אבל גם לשאוף ולכוון רחוק ולהאמין בעצמי.

בכל פעם מפתיע אותי מחדש איך עובד המנגנון הזה, של הזיכרון והאובדן, במוח שלנו. עד עכשיו, חצי שנה אחרי, אני מוצאת את עצמי מדי פעם חושבת לרגע "מזמן לא דיברתי עם אבא". בדרך כלל זה קורה בשלב דמדומים שכזה, אחרי התעוררות עצלה משינה, ולפעמים אלו סתם דברים קטנים ויומיומיים שמזכירים לי אותו.
בטיילת ביפו, הפסקת פירות בטיול של יום שישי שמשי באמצע החורף
למשל, ערימת דובדבנים בשוק האיכרים שמזכירה לי עד כמה הוא אהב את הפרי הזה, תמיד במנות של 12 (זו כנראה תישאר תעלומה לנצח) ואיך באחת מהחופשות המשפחתיות לקלאב מד בטורקיה (בימים שזה היה לגיטימי לסוע לטורקיה), הוא פשוט העביר את כל החופשה בנשנוש דובדבנים עד שהשפתיים שלו הפכו לורדרדות-אדמדמות. או בכל ביקור בסופר כשאני רואה אננסים חתיכים במחיר מצחיק, האיסנטינקט הראשוני הוא לצלם ולשלוח אליו, כי זה מה שעושים כשרואים אננס בכל מקום בעולם, מצלמים ושולחים לאבא (כן, אבא שלי, על כל גודלו המסיבי, היה שמח לחיות אך ורק על פירות טריים. זו גם הסיבה שלמרות החום, הוא אהב את הקיץ על שלל פירותיו). או למשל, בכל פעם שאני מטיילת כאן בחוץ, ברחוב, נאבקת קצת ברוח, ובארץ שורר שרב(שאחי טורח לקטר ולעדכן עליו בקריאת "חם לי!" בכל שיחת טלפון), אני חושבת על כמה הוא היה נהנה ממזג האוויר כאן, כי את אפס הסיבולת לחום אור, אחי, ירש ממנו.

כנראה שזו המשמעות של ה"הנצחה" בחיי היומיום. כולנו המשכנו בחיינו, חזרנו למסלול, אבל הזיכרונות איתו מלווים אותנו בכל אשר נעשה. לפעמים הם מעלים חיוך, לפעמים הם גורמים להזיל דמעה, אבל כמו כל דבר בחיים האלה, הטוב שזור בקצת רע וכדי להנות מהדבש צריך גם להתמודד עם העוקץ. כנראה שאני צריכה להודות שלמרות שהלך מאיתנו בטרם עת (50 זה מוקדם בכל קנה מידה, אבל בעיקר כי לא הספיק להיות סבא, והוא כל כך ציפה לכך...), השאיר אותנו עם המון זיכרונות טובים, מצחיקים ואפילו מנחמים, שזו מחובתנו להעביר הלאה, לאלו שכבר לא יזכו להכיר אותו.
תמונה אחרונה של כולנו יחד, מאוד משועשעים. צולם ביום ההולדת שלי באוגוסט 2013

אני לא יודעת לומר אם זה פוסט ש"עובר" בקריאה כפוסט עצוב ומדוכא, או שהאופטימיות מבצבצת מספיק מבין השורות. כי לא מדובר באופטימיות בוהקת ומסנוורת, אלא בכזו זהירה, שכבר נכוותה וחוותה דבר או שניים. אבל כזו אני, למרות הכל, קצת אופטימית ומנסה להנות מהחיים האלה, ומאחלת גם לכם למצוא את הרגעים הקטנים שנחרטים בזיכרון.

14.6.2014

Weekend Activity - מסלול לנאפה וואלי

בשבת האחרונה עומר "חגג" את יום הולדתו. אני כותבת "חגג" ולא פשוט - חגג, כי הבחור לא ממש אוהב ימי הולדת ומסרב לציין אותם. ובכל זאת, אני מתעקשת, אופה/קונה עוגה, לעיתים אפילו מצליחה לחשוב על רעיון טוב למתנה ואנחנו עושים משהו נחמד יחד. בשנה שעברה "חגגנו" בטוסקנה, בין הכרמים. לכן היה זה רק טבעי שהשנה "נחגוג" בנאפה וואלי הסמוך מאוד למיקומינו החדש על הגלובוס.
אקדים ואומר שחשוב להגיע מוכנים כספית לביקור הזה. נאפה לא זולה. היא יקרה אפילו ביחס לסן פרנסיסקו או ניו יורק. מקומות הלינה הנחמדים עולים הרבה מאוד כסף(מעל ל300$ ללילה) ובתפוסה מלאה רוב השנה. המסעדות יקרות עד יקרות מאוד ובסך הכל מדובר בביקור לא זול. אבל, והוא מתחלק לשני חלקים - 1. מאוד יפה בנאפה וואלי. 2. אפשר לבקר באזור מבלי למשכן כליה. הטענה היא שהיקבים בסונומה קצת יותר צנועים בתמחור לעומת נאפה וואלי, מצד שני הם גם יותר קטנים ולרוב דורשים תיאום מראש של הביקור. מהביקורות שקראנו בYelp, הבנו שביקור מהסוג הזה פחות מתאים לנו(לקבוע מראש סיור ביקב ולשמוע את ההיסטוריה וסיפורי המשפחה במשך שעה וחצי) ולכן בחרנו לבקר בשני יקבים שנשמעו מעניינים ולא מאוד יקרים. הדרכים הראשיות באזור הן 29 בנאפה וואלי וכביש 12 המחבר בין נאפה לסונומה. שתי הדרכים הללו מאוד יפות ומוקפות ביערות, כרמים ויקבים. רוב היקבים באזור הוקמו לאחר תקופת היובש בשנות ה20 של המאה הקודמת(רוב היקבים שהוקמו לפני החוק שאסר על מכירת אלכוהול לא שרדו, מלבד אלה שהורשו לייצר יין לצרכי דת), תוכלו לקרוא עוד על הנושא כאן.
שכרנו רכב לסופ"ש ובשבת בבוקר נסענו ליעד. לא נשארנו לישון בנאפה אלא חזרנו לעיר וזה ממש לא נורא. בערך שעה נסיעה עד לעיר נאפה, כשאין תנועה. יצאנו מהעיר בשבת בשעה 09:30 בערך ולא היה עמוס במיוחד. התחנה הראשונה שלנו היתה עצירה לארוחת בוקר בבית קפה מאוד מוכר באזור בשם Alexis Baking Company. הזמנו את מנת הבוקר איכרים - שתי טורטיות תירס פריכות עם סלסת עגבניות, ממרח שעועית אדומה וביצה עלומה מעל. טעים ומעניין.

המסלול המקורי היה מתוכנן כך שמארוחת הבוקר נמשיך לטעימות יין ביקב The Hess Collection, אבל חוסר ריכוז מצידי גרם לכך שנסענו ליקב הבא ברשימה במקום - BV, שנמצא צפונית למאפייה שתכננו לעצור בה, אופס. מפה לשם החלטנו לוותר על Hess Collection.
אז כאמור, המשכנו לBeaulieu Vineyard, או כמו שכולם קוראים להם, BV לטעימות יין ראשונות ליום זה. באתר שלהם תוכלו למצוא קופון 1+1 לטעימות יין. אין צורך להדפיס, אנחנו הצגנו להם את הקופון בטלפון ולא היתה שום בעיה. מחיר טעימת היין הבסיסי הוא 15$ לאדם(עם הקופון, לזוג) וכולל 5 יינות שונים. נהננו מאוד מהטעימה שהוגשה על ידי בחור קולומביאני בשם ויקטור שסיפר קצת סיפורי רקע על הענבים, על יין ומה שבינהם. רכשנו בקבוק יין הביתה והמשכנו ליעד הבא.

אל היעד הבא בהחלט היה שווה לחזור חזרה עשר דקות נסיעה בדרך 29, Bouchon Bakery. המאפייה נמצאת בעיירה מקסימה בשם Yountville, מקום ששווה ביקור על הדרך, גם אם אתם לא אנשים של מאפים או מתוקים(איך? איך?).
המאפיה, כמיטב המסורת, מכילה ויטרינות מהממות ומפתות, מלאות במאפי בצק עלים ומיני עוגות חתיכות. המבחר גדול ומוצלח. אנחנו בחרנו בקרואסון שקדים ושוקולד שהיה מצויין והחזיר אותנו לפריז ובאקלייר שוקולד שהיה טעים אך מילוי השוקולד הרגיש קצת פשוט ומעט מאכזב.  3$ לקרואסון גדול, 3.5 דולר לאקלייר. סביר.
המשכנו לשוטט קצת בעיירה, צילמנו כמה תמונות והמשכנו ליעד הבא.
משם המשכנו לCastello di Amorosa יקב השוכן בטירה באזור מעט יותר צפוני של העמק, בסמוך לקליסטוגה. הסיפור של הטירה הזו מעניין ומופרך בו זמנית. הטירה נבנתה במשך 30 שנה על ידי דור רביעי לייננים(ככה כותבים את זה?) שהחליט שהוא מקים יקב על שם סבו. הטירה והיקב נפתחו למבקרים בשנת 2007 והמקום הפך ליעד תיירותי מאוד פופולרי באזור. המקום כולל גם חווה קטנה לקיום צרכי המקום גם תרנגולות חופש שמטיילות בין המבקרים ועז על עץ. גם כאן, ישנן כמה אופציות לטעימות או סיור במקום. אנחנו בחרנו באופציה של טעימות יין שמקנה כניסה לאזורים מסויימים בטירה תמורת 19$ לאדם. לאחר סיור קצר ירדנו למרתף בו מתקיימים טעימות היין. ניתן לבחור 5 סוגי יינות מתוך רשימה של 5 יינות לבנים, 5 יינות אדומים ו5 יינות מבעבעים. רכשנו בקבוק אחד ויצאנו לדרך. כך סיימנו את היום והביקור.
להבדיל מטוסקנה, כאן היקבים מאוד ממוסחרים ותיירותיים. רוב המקומות כבר מתורגלים בטעימות היין וזה הפך לחלק בלתי נפרד מהיקבים באזור. היקבים כאן גם מרגישים הרבה יותר גדולים מהיקבים בטוסקנה, אבל אולי זה סתם האשליה האמריקאית שהכל גדול ובוהק ויפה. אני בטוחה שנחזור שוב לבקר באזור, אולי ליקבים קטנים יותר, אבל כביקור ראשון באזור היינו מאוד מרוצים מהחוויה וממליצים בחום. לחיים!

6.6.2014

Our New Place

כבר חודש וחצי בדירה והגיע הזמן לחלוק אתכם אותה. כפי שציינתי בעבר, אנחנו גרים בסן פרנסיסקו, בשכונת Mission Bay הסמוכה למפרץ המפורסם. בחרנו בשכונה הזו משתי סיבות עיקריות: 1. הCalTrain נמצאת במרחק שני בלוקים מהבית(הרכבת שנוסעת לכיוון הSilicone Vally ובה עומר משתמש בכדי להגיע למשרד). 2. השכונה מישורית, אין עליות סן פרנסיסקואיות טיפוסיות(הברכיים שלי אמנם במצב טוב, אבל לא צריך to push it). יתרונות נוספים הם שהשכונה חדשה יחסית, מה שאומר שהבניינים חדשים והרחובות יפים ונקיים.
מהסלון לכיוון המטבח, זוויות שונות של אהובי החדש, הקיצ'נאייד

הבניין שאליו נכנסנו חדש דנדש ועד עכשיו עוד עובדים על פינישים פה ושם(זו גם הסיבה שהחלונות מלוכלכים. מבחוץ, אמא, מבחוץ! כשיסתיימו העבודות, ינקו אותם), מה שאומר שנכנסנו לדירה חדשה מקבלן. חוץ ממשאבת המים של המקרר שעושה רעשים מוזרים ותוחלף מחר, כל השאר מתקתק היטב, להבדיל מדירות מקבלן בארץ... טפו טפו טפו!
תמונה שצילמתי בחוף הצוק של נדידת הציפורים וחילקתי ל3 חלקים

לכאן הגענו בעיקר עם בגדים ונעליים, כמה חפצי נוי שהבאנו איתנו וארגז עם כלי בית ששלחתי מישראל. בדיעבד זו היתה החלטה מצויינת. בארץ מכרנו את כל תכולת הדירה מתוך שיקול שמוצרי חשמל גם ככה לא נצטרך/לא נוכל להשתמש בהם כאן. ולגבי הריהוט? מי ידע בכלל לאן נעבור ומה יתאים. חוץ מהספה ופינת האוכל, לא היו לנו "רהיטי יוקרה", כך שבLong run היה עדיף להיפטר מהכל ולקנות כאן חדש. התענוג בלרכוש בארה"ב הוא שאפשר להזמין הכל אונליין ולקבל במשלוח עד הבית. לך רק נשאר להרכיב, והרבה. ברגע שחתמנו חוזה על הדירה, היו לנו שלושה ימים לפני הכניסה בכדי לארגן שהכל יגיע בזמן, או לפחות הEssentials - מזרון, כלי מיטה וכלים למטבח. בשלב מסויים התחושה היתה שקרטונים ריקים סוגרים עלינו, אבל בסוף השתלטנו עליהם וחזרנו לראות קירות ורצפה. גם כאן נעזרנו באיקאה לריהוט הבית, אבל טרגט הצטרפו לחגיגה והתגלו כמוצלחים במיוחד ואמזון עם שירות המשלוחים Prime(תוך יומיים אצלכם בפתח הדלת) עזרו לנו בריהוט ומוצרי חשמל קטנים(טוסטר, קומקום, מגהץ). המזרון למשל, הוזמן באמזון והגיע בקופסא. ברגע שמשחררים אותו מהקשירה הוא מתפרע במין סצינת The Hulk מופרכת, קורע את כל העטיפות ומגיע לגודל המקורי - 1.95X2.00 מ'.
חדר השינה

ובכל זאת, מדובר בחתיכת הוצאה. להבדיל ממעבר מדירה לדירה בארץ, גם אם לפני כן לא היו ברשותכם רהיטים, היה ברשותכם משהו. כאן הגענו בלי כלום ושומדבר. היינו צריכים לקנות ה-כ-ל, החל מסכו"ם, כוסות וצלחות ועד כף הגשה, סירים ומחבתות. וגם כריות, מצעים(כי כלום מישראל לא מתאים למידות המוזרות כאן) ופוך. לא שאני מקטרת. בסך הכל תמיד נחמד להתחדש. אבל כשכל ההוצאה הזו נוחתת עליך בבום אחד גדול, זה קצת כבד... אז כדי לצמצם הוצאות הכרנו "מקומות של אמריקאים".
מטבח ופרחים

גאדג'טים ואביזרים למטבח, כריות דקורטיביות, מסגרות לתמונות, מצעים, you name it, את הכל תמצאו במחירי רצפה ברשתות הoutlet בתוך הערים. TJ-Max, Marshalls, Nordstrom Rack וROSS הפכו ליעדי חובה שלי. המחירים הם כרבע מהמחיר המלא ולפעמים אם יש סייל מיוחד, אפילו פחות. מחירים לדוגמא - תבנית מאפינס נירוסטה ל12 קאפקייקס ב5$, סט מצעים כותנה מצרית(500 thread count) לKing Size ב20$, כד זכוכית לפרחים ב4$.  ביקרתי בחנויות האלה בעבר, אבל כדי לקנות בגדים או נעליים, מעולם לא ידעתי שיש להם מחלקת Home. אם הייתי יודעת מראש, כנראה שהיינו חוסכים כמה עשרות דולרים על כלים וכו, אבל אי אפשר לדעת הכל...
פרוייקט פקקי השעם שלי הגיע איתנו מישראל
התמכרתי להורטנסיות(ככה ג'ואנה אמרה שקוראים להן בעברית, ג'ואנה יודעת)
גינת התבלינים הקטנה שלנו מכילה:
בזיליקום(שפורח מהמם), רוזמרין, לואיזה, נענע, עירית ולוונדר(פחות בגלל הטעם ויותר בגלל הריח)
בסופו של דבר, בתוך פחות משבוע הכל היה מורכב, מקופל ומסודר במקום(ואפילו גינת תבלינים קטנה כבר הותקנה). אני מניחה שהתארגנו מהר מתוך חוסר הסבלנות שלי, חוסר היכולת שלי להשאיר דברים לא גמורים והעובדה שהטעם של עומר ושלי די דומה. זה והמשלוחים. את רוב הרהיטים מאיקאה פשוט הזמנו אונליין בלי לבקר בחנות בכלל, פשוט כי הכרנו אותם מביקורים בארץ. זה חסך לנו זמן ושיטוטים. אחרי ביקור קצר בטרגט כדי לראות כמה פריטים במציאות, רוב תכולת המטבח, כיסאות הבר, שידת הטלויזיה והשולחן  והכורסא בסלון הוזמנו באתר. השלמות קטנות נעשו דרך גוגל אקספרס וכאמור, בחנויות האאוטלט. לקישוט הקירות הדפסתי כמה תמונות שצילמתי בטיולים בחו"ל ומסגרתי.
ציור של יאנה מיידניק שהגיע איתנו מישראל
בכיוון השעון, בפינה הימנית התחתונה:
סימטא בפריז, שוק הפשפשים במדריד, חומת ברלין והמזרקה בתל אביב

לקיר הכניסה הייתי צריכה משהו גדול ואחרי שנתקלתי בפוסטר עם הכיתוב "Talk Nerdy To Me" החלטתי ללכת על קיר פוסטרים עם עבודות יצירה בוואשי טייפ. כמה דולרים בודדים על הוואשי טייפ, על דפי לוח גיר והדפסות בחדר מחשבים בבניין והופ, קיר שלם התמלא בכלום הוצאה. הוספתי כוורת של איקאה כשידת כניסה ומקום איחסון לשטויות וזהו, האזור מסודר.
מבט מכיוון הכניסה אל פנים הבית
מבט מהסלון לכיוון הכניסה
קצת קלוזאפ על הקיר
רק בחדר העבודה/חדר אורחים נשאר עוד לטפל. הכל מסודר ואפילו מתפקד(כבר אירחנו את אח של עומר ואת בת דודה שלו לכמה ימים), אבל הקירות עדיין ריקים. אצלם כשאסיים איתו... אז עד כאן לעיצוב הבית לעת עתה. מקווה שנהנתם!