שנה בשמש

היום ציינו שנה למעבר לכאן. בינתיים בלי חגיגות אקסטרווגנדיות מדי. ביקור בJapan Town לרגל פסטיבל פריחת הדובדבן, בימבימבפ במסעדה קוריאנית לצהריים ומאפה פריך מB.patisserie לקינוח. שבת טיפוסית יחסית בסן פרנסיסקו. תמיד יש איזשהו פסטיבל או מצעד לראות, שמהווה בעיקר עוגן לאזור שבו תבלה בעיר את אותה שבת - ומשם גם האוכל שתאכל.

אם אאלץ לתמצת לרשימה קצרה של חמש נקודות מה בדיוק אני אוהבת בעיר הזו, היא כנראה תראה כך:

1. מזג האוויר בה, למרות הרוח, כמעט תמיד שמש, אבל לא חם ודביק.

2. הגודל שלה, נוח מספיק בכדי שאפשר יהיה ללכת ברגל להרבה מקומות, אבל מספיק גדולה בכדי להכיל פארקים ומסלולי הליכה יפים.

3. האוכל האסייתי שקל להשיג בה. אוכל וייאטנמי וקוריאני הפכו לסגנונות האוכל האהובים עלינו, וכאן מדובר בגרסה האמיתית, בלי פיוז׳ן ורוטב צ׳ילי מתוק מבקבוק.

4. מרכז תעשיית ההיי טק שמכיל גם אותה. זו אולי הכתרה עצמית, אבל הכל קורה כאן. השקות של מוצרים או תקופת מבחן לשירותים חדשים. טכנולוגית, החברות כאן מתקדמות מאוד ומקצועית מדובר בגן עדן למהנדס.

5. השקט שבה. אנחנו גרים בסמוך לאצטדיון בייסבול של קבוצה מאוד נערצת כאן (המקבילה האמריקאית ללגור מול אצטדיון טדי, כנראה) ועדיין, שקט פה. לגור בעיר עם השקט של הכפר.

זו הזדמנות טובה להתנצל בפניכם על ההיעלמות הקצרה שלי, אבל היה לי תירוץ טוב - הייתי צריכה לבדר את אמא שלי שהגיעה לביקור של שבועיים שכלל פסח אצלנו, שופינג, המון טיולים באזורים שונים בעיר, קצת עבודה ופיצוי בעוד קצת שופינג, טיול ליוסמיטי עם עצירה מתודית באאוטלט בליוורמור וסיום קצת צורם עם עיכוב בטיסה חזור(ותודה ליונייטד). פוסט עם תקציר קצת יותר מפורט מהחוויות וה-מון תמונות יגיע בקרוב.

מה לבשתי?

טישירט מאולד נייבי, 4$.

חצאית מנעמה בצלאל בקיץ שעבר, 150 ש״ח.

שרשרת מאיביי, 10$.

סנדלים של לייבלינג בקיץ שעבר, 550 ש״ח.

תיק של מדוזה(נחרש, אבל עכשיו יש לו מתחרה חדש), 370 ש״ח לפני שנה.

מחר יום הולדת 26 לאחי הקטן אור, תמסרו לו מזל טוב בשמי :)

פתיחה צבעונית לשנה

אחרי שכולם כבר הספיקו להתעורר עם האנגאובר מחגיגות השנה החדשה, היא סופסוף הגיעה גם אלינו. כאן מתייחסים הרבה יותר ברצינות לחגיגות השנה החדשה מאשר בארץ. בכל מקום מברכים בHappy New Year וכל מסעדה שמכבדת את עצמה הציעה תפריט מופרך ב100$ לפחות. יקר לצאת כאן בשנה החדשה, לפחות כמו שבארץ יקר, רק בדולרים. רוב הכרטיסים למסיבות מתחילים מ120$ לכרטיס ומטפסים גם ל300$ אם תרצו גם לכלול אוכל ושתיה בשובר. מפה לשם, החלטנו שאת השנה הזו נקבל בצורה קצת יותר צנועה(העובדה שאני עדיין מג'וטלגת עזרה להחליט) עם הרמת כוסית עם חברים בבית, צפייה בזיקוקים מעל הBay Bridge ועוד הרמת כוסית בפאב השכונתי. בסופו של דבר זה היה ערב כיפי ולא מתיימר. אולי בשנה הבאה נמצא מסיבה נורמלית שלא דורשת למכור כליה כדי להיכנס אליה, אבל השנה פשוט נזכרנו ברגע האחרון.

ואם כבר דיברנו על להתייחס ברצינות לחגיגות, היום הראשון של השנה הוא יום חופש כאן ועבור חלק גם היום האחרון(אני דווקא עבדתי ביום האחרון לשנה, עומר לא, אבל אין לי מה לקטר, אני מקבלת ימי חופשה מוזרים, כמו Veterans Day וKing Kamehameha Day ואף אחד אחר לא, חוץ מאולי עובדים מאוגדים), מה שיצר תחושה של הרבה מאוד חופש. העיר די ריקה, כי כולם נסעו לבקר את המשפחה או להשתזף במקסיקו ואנחנו יכולנו לשוטט באזורים העמוסים בדרך כלל ולהיכנס למסעדות שתמיד משתרך מהן תור. אחד מהאזורים האלה הוא רחוב Chestnut בשכונת הMarina בסן פרנסיסקו. זו שכונה מאוד יאפית ורחוב מלא בבוטיקים יקרים ומעדניות מפונפנות. אבל כיף לשוטט שם ולקנות חליטת תה טובה או מאפה צרפתי הביתה.

אמנם השמש כאן זורחת בצורה מאוד קליפורנית, אבל פאקינג קר! 7-9 מעלות ביום עם רוח שמאיימת להטיח אותך בעמודים(מקרה שקרה, זה היה מאוד מביך וכואב). כל אלה גרמו לי להזמין מעיל לבן. דווקא יש משהו הגיוני מאוד במעילים כהים, במיוחד במקום שבו קר ואפור, אבל מאחר וכאן קר לא בהכרח אומר אפור, המעילים הבהירים משתלבים מצויין. כדי לפתוח את השנה החדשה במצב רוח טוב, החלטתי לפרוץ קצת את גבולות האפור-שחור-בורדו של החורף ולצאת עם המון צבע מהבית. אותי זה שימח :)

מה לבשתי?
חולצת ג'ינס מתמנון, 50 ש"ח.
חצאית מאנטרופולוג'י בסייל קיץ, 40$.
גרביונים משוק הכרמל, 10 ש"ח.
מגפונים של ברשקה, 300 ש"ח לפני כמה עונות.
צעיף ממדריד, 5 יורו.
טבעת מH&M לפני כמה עונות, 30 ש"ח.
מעיל של רייצ'ל רוי ממייסיס, 90$(הוא רובוטריק, הופך לג'קט קצר).
תיק של מדוזה, 370 ש"ח.

Nick

בשישי האחרון בעת הבילוי המאוד בורגני שלנו בסופר השכונתי נתקלנו בתופעה מטרידה ביותר. לא נתקלנו בה בעבר ולכן שנינו, עומר ואני, היינו מאוד מופתעים ולא מוכנים לבאות. חשדנו כבר בהמתנה בתור במחלקת הגבינות, החלפנו מבטים תמוהים, אבל החלטנו להתעלם ולהמשיך הלאה כאילו כלום לא קרה.

כשהמשכנו אל מקררי הגבינות כבר אי אפשר היה להתעלם. זה קרה שוב ושוב בקולי קולות. זוג אחר הסתובב בסופר והשתמש בשם החיבה שלנו כאילו הוא שלהם והומצא על ידם. חשוב לי להבהיר, שם החיבה שלנו לא שייך לאוסף שמות החיבה הסטנדרטי שעוברים בין רוב הזוגות. לא מדובר כאן בקוקי, בובי, מאמי או שמופי. מדובר בשם חיבה פרי מוחנו הקודח שרק הסובבים אותנו מכירים. לכן נתפסנו מאוד לא מוכנים כששמענו אותו נהגה כך בקולי קולות בפומבי.
ובנימה קצת יותר רצינית, איזה מוזר זה?! :)

את האאוטפיט בתמונות לבשתי בשבת האחרונה לביקור אצל ההורים. התחשק לי "להתגנדר" קצת ובחרתי לקחת את השחור והלבן הקלאסי ולהוסיף קצת צבע. אני מאוד מחבבת צבעים בוהקים ו"שמחים" והקיץ מעודד בשמחה את השימוש בהם. במחי כמה אקססוריז, אאוטפיט מונוכרומטי הפך לצבעוני ועליז. בתמורה קיבלתי שייק מלון טעים ומתוק ופוטוגני מההורים.

מה לבשתי?
גופיה מזארה ברומא, כ120 ש"ח.
מכנסיים מH&M בפירנצה, כ45 ש"ח.
סנדלים מאירוסולס אונליין, כ150 ש"ח.
טבעת מתנת יומולדת בשנה שעברה מדודה טייבה(עוד מהילדות, כל חבר משפחה הופך לדוד).
שרשרת מאיביי, כ40 ש"ח.
קלאצ' של מדוזה לפני כמה שנים.

שבת במרכז המסחרי

בשבת בערב קבענו עם חברים למפגש קז'ואלי במרכז המסחרי ליד הבית. האמת שיש לא מעט מרכזים מסחריים, לפחות ארבעה(כזו היא רמת אביב). הכיוון המקורי היה קפה רונה במרכז טאגור. בית קפה שכונתי וקטן שלא שייך לאיזו רשת ומדי פעם יש בו גם הופעות חיות. פעם הוא היה פתוח גם בשישי בערב ובשבתות, אבל לפני כמה חודשים עברו לפעול רק בימי חול ומוצאי שבת. בשבת האחרונה גילינו שגם על מוצאי שבת ויתרו והמקום היה סגור וחבל.

התופעה הזו, של סגירת מקומות קרתה גם בפסח. אנחנו גרים בשכונה כבר 4 שנים ובשנים הקודמות כל החנויות ובתי הקפה היו פתוחים בפסח ולא כשרים. לחם ארז מכרו לחמים בכיף ואם התחשק קרואסון גם אותו יכולת למצוא. השנה הכל היה סגור לכל ימי החג(שכלל 5 ימי חול). השמועה אומרת שהמקומות במרכז קיבלו איומים שלא לפתוח. התופעות האלה הן חלק מנגיסות קטנות שנוגסת החברה הדתית-חרדית בשכונה בעלת ציביון מאוד חילוני. ברחבי השכונה צצו בשנה-שנתיים האחרונות משפחות מחב"ד שמישהו מממן להן את השכירות בשכונה. רענן שקד כותב מדי פעם על התופעה הזו בשכונה(בתור תושב מודאג) והנושא עולה לכותרות עם כל עימות רועש. ניצן הורוביץ יצא נגד התופעה ומיד קראו לו נאצי שרוצה שיהודים מאמינים יגורו בגטאות. אבל יש כאן הבדל אחד מאוד גדול שקל להתעלם ממנו. אם אני כחילונית ארצה לעבור לשכונה חרדית או חב"דניקית יעשו לי את המוות וברוב המקרים גם לא ישכירו או ימכרו לי. השכנים החב"דניקים שלי לא היו מפריעים לי לו היו טורחים לשלם את ועד הבית, לא לזרוק חיתולים לביוב ולגרום לסתימה חדשות לבקרים ולדאוג שהילדים שלהם לא יצרחו נון סטופ בחדר המדרגות(כי הדלת הרי תמיד פתוחה). הם גם לא היו מפריעים לי אילו הסיבה לשהותם בשכונה לא היתה על מנת לשנות את דרכי החיים שלי. יש נטייה להתסכל בתמימות על הפעילות הכביכול התנדבותית של חב"ד, בארץ ובעולם. אבל הם מאוד לא תמימים ובכלל לא נטולי אינטרסים. זו גם הסיבה שכף רגלי לעולם לא דרכה(וכנראה גם לא תדרוך) במרכזי חב"ד בעולם. למה לחב"ד מותר לפתות ילדים קטנים שעוברים במרכז המסחרי כדי לקנות ארטיק אחרי בית הספר(יסודי שצמוד למרכז) ללא ידיעת או אישור ההורים ולנסות למשוך אותם לדת, אבל אם אני אחליט להציע ממתקי חזיר מחוץ לבית ספר דתי כנראה שזה יגמר בסקילה? נקודה למחשבה...


ובמעבר חד. אחרי שקפה רונה היה סגור החלטנו לבחור במרכז מסחרי אחר, ברודצקי. העברנו ערב נחמד בביתא קפה, שכונתי אך יקר, שמגיש סן מיגל קרה וצוננת בכוס קפואה שמתאימה במיוחד לקיץ המהביל שלנו.

מה לבשתי?
מכנסיים מפוראבר 21, 40 ש"ח.
חגורה מאסוס, כ20 ש"ח.
חולצה מאסוס, כ40 ש"ח.
תיק של מדוזה, 140 ש"ח דרך סטיילריבר לפני כמה שנים.
נעליים של אירוסולס, 210 ש"ח דרך האתר.
טבעת פרח מאטסי, 12 ש"ח.
טבעת חותם מיריד כלשהו, 20 ש"ח.

צבעים רבותי, צבעים

פתיח קצר: בחודשים האחרונים, אם שמתם/ן לב ואם לא, הפחתתי משמעותית את כמות שיתופי הפעולה עם משרדי יח"צ. הסיבות לכך מגוונות ונעות בין חוסר סבלנות לעולם הזה, חוסר זמן להגיע לאירועים(בכל זאת עובדת במשרה מלאה שלא גמישה בשעות ולא מעט מהם מתקיימים בשעות העבודה) או חוסר רצון להתמודד עם יחצניות לא חביבות. החלטתי לנסות למצוא את המינון המתאים לי ולקוראים/ות מתוך תקווה שאתם/ן לא תרגישו מוצפים/ות בתוכן שיווקי, ולא משנה אם אהיה ביקורתית יותר או פחות.
ספציפית לגבי המותג מדוזה, הייתי הבעלים הגאה ומעריצה סמויה של המותג עוד בטרם היחצנית(הנעימה) פנתה אליי. ומעבר לכך, גילי ועדי כל כך מוכשרות ונחמדות, שקשה שלא לפרגן. עד כאן פתיח.

גם אני ביקרתי בחמישי האחרון בסטודיו של בנות מדוזה החביבות, גילי ועדי. כבר כתבתי בעבר על המותג והתיקים שלהן מככבים כאן לא מעט(מופיעים מספיק בכדי שאבא שלי יראה את התיק וידע שזה תיק של "מדוזה"). כבר המון זמן שרציתי לבקר בסטודיו ולרכוש שרשרת מדוזות צבעונית, אבל פשוט לא יצא. ההפרזנטציה הקז'ואלית של הקולקציה החדשה גרמה לי להחליט שהגיע הזמן לקפוץ. הסטודיו מרווח וצבעוני, ממוקם על דיזינגוף ממש כמה מטרים מפרישמן(לכיוון צפון) ונראה כמו חנות ממתקים ענקיים. הניגוד שבין הריצוף בשחור לבן לצבעוניות התיקים גורם לצבעים לקפוץ החוצה.

הקולקציה החדשה מראה שהבנות הן ממש לא One trick pony ולא משנה כמה הטריק הבודד מוצלח והחליטו הפעם לשלב את הפלסטיק הצבעוני והמוכר עם בדים בעלי אופי אוריינטלי משהו. התיאור אולי נשמע כמו עוד תיק ש' מבד מטונף עם איזה פלסטיק מודבק עליו בצורה לצורה, אבל המציאות מראה את רמות הביצוע שהמותג מגיע אליהן. ההכלאה מאוד מעניינת וגורמת אפילו לבד שחור ותמים למראה להראות עשיר ויוקרתי.

הבנות מזמינות את כולן להנות מהשקת הקולקציה לכלל הציבור ביום שישי הקרוב, ה6.7, בין השעות 10:30 ל17:00 בסטודיו בדיזינגוף 110. הפריטים ימכרו באירוע ובשבוע שלאחריו במחירי השקה של 10% הנחה.
טווח מחירים לפני הנחה: קלאצ'ים וארנקים גדולים - 320-450. תיקים - 470 - 690.
תוכלו למצוא גם שרשראות מקולקציות קודמות ב125 ש"ח(אני התחדשתי באחת בגווני כחול שתעבור טקס חניכה בחתונה בשבוע הבא).

צבעים בוהקים וחתונה אחת

בשבוע שעבר נסענו לרחובות לחתונה של חברים קרובים של המשפחה. ההורים שלי והורי הכלה חברים טובים כבר שנים, מאז שאני בת 3 אם נדייק ולכן יצא שכולנו גדלנו יחד. הקשר בין "הילדים" התרופף עם השנים, כשכל אחד עזב את הבית ופנה לכיוון שלו ולכן הייתי מאוד מופתעת מכמות ההתרגשות שהיתה לי כשראיתי את הכלה היפה צועדת לחופה עם ההורים. אז מסתבר שלפעמים גם אני רגשנית...

מקום האירוע, טופ דוראן, כלל גן צבעוני ומטופח לקבלת הפנים ולחופה ואולם סגור(וממוזג!) עם פרזול בלגי יפה ועיצוב נקי. החלק שהיה גאוני בעיני בסידור המקום הוא אזור החופה. בתרבות ההדחפות הישראלית מה שקורה בכל חופה בסופו של דבר הוא ששניה אחרי שהחתן והכלה מגיעים לנקודת פתיחת הטקס, כולם מתנפלים וסוגרים על החופה ומסתירים לכל מי שיושב או לא הצליח להידחף פנימה. כאן נכנס התכנון הערמומי. החופה כולה מוקפת מים וישנו שביל צר שמוביל אליה, שגם הוא מוקף מים משני צדדיו. מימין ומשמאל לשביל ולמים, במרחק כ2 מטרים מהחופה היו שני אזורי ישיבה עם ספסלים לבנים ארוכים. בצורה הזו כולם יכלו לשבת, להנות מהחופה ולראות את כולה. התכנון הזה גם מנע את ההתנפלות המוכרת על החתן והכלה בסוף הטקס. אני לא יודעת מי האדריכל/מעצב/אדריכל נוף שעיצב את המקום, אבל כל הכבוד על הרעיון.

וכעת, לנקודה שתמיד מפריעה לי בחתונות(וגם לאמא שלי מסתבר), הלבוש של האורחות!
מסריקה כללית, כמעט חצי מהנשים באירוע לבשו שחור. לגמרי שחור. בלי שום נגיעה של צבע אחר. אני יודעת שכבר כתבתי על זה בעבר, אבל למה? יש כל כך הרבה צבעים יפים, שמחים וחיים, למה לבחור בשחור? לטעמי, בדיוק כמו שלא נהוג להגיע ללוויה לבושה כולך בלבן, גם לחתונה צריך להיות וטו שכזה. ושוב, אם כבר בחרת בשמלה שחורה, תשברי אותה עם איזה תכשיט צבעוני ובוהק או נעליים שאינן שחורות.

מה לבשתי?
שמלה (מאוד לא שחורה) מגולף, 180 ש"ח(אבל זכיתי בתחרות בפייסבוק של גולף ולכן היא בעצם בחינם).
שרשרת מאיביי, 40 ש"ח.
סנדלים ממקס מורטי לפני כמה שנים, 400 ש"ח.
תיק של מדוזה דרך סטיילריבר לפני כשנתיים, 140 ש"ח.

בילוי ספונטני

אחרי הבראנץ' בשבת יצאנו לסיבוב אופניים קצר מאוד(השמש היתה חזקה מדי והבריחה אותנו הביתה) . לים לא התחשק לנו ללכת אז נמרחנו בבית מול המון סדרות(Grey's Anatomy, House, The Big C). בשעה 17:00 עומר התחיל לשאול על אוכל וכך יצא שהחלטנו בספונטניות לצאת לארוחת ערב מוקדמת יחסית בקופי בר.

אני חושבת שגילינו כאן סוד שמור ליודעי דבר. המסעדה, שבדרך כלל עמוסה ומלאה, היתה ריקה יחסית. אמנם הגענו בשעה מוקדמת, 18:30, אבל גם כשעזבנו ב20:30 המקום היה רגוע יחסית. השירות שם תמיד מעולה, אבל מובן מאליו שהכל מתנהל בצורה שקטה ורגועה יותר כשהמסעדה לא עמוסה ויש פחות "המולה".

נהננו מאוד מהדייט הזוגי שלנו, מהאוכל שלעולם לא מאכזב, מהשירות האדיב והלא מתנשא וממוזיקת הרקע הנעימה ולא משתלטת. ההשוואה הבלתי נמנעת לארוחה ההיא בקפה נואר חייבת להגיע. בקופי בר לקחנו 2 מנות ראשונות(הוא מנת שרימפס, אני סלט רוקפור מיוחד ומעניין), 2 עיקריות(הוא פפרדלה בראגו, אני ריזוטו) וקינוח אחד. יחד עם כוס יין אחת(אני עדיין על אנטיביוטיקה) וטיפ הגענו לחשבון של 350 ש"ח(70 ש"ח פחות מקפה נואר). עדיין לא יצא לנו לטעום בקופי בר מנה שלא היתה טעימה ומדוייקת. ואגב, סתם שטות קטנה, בקופי בר מגישים לחם טעים ופריך ללא חיוב(וגם ללא הגבלה). לסיכום, למקרה שהצלחתם לפספס את המחמאות שפוזרו כאן, אני ממליצה בחום לבקר במסעדה שקיימת כבר כמעט 20 שנה ולא מפספסת.

מה לבשתי?

שמלה מאיביי, 50 ש"ח.

שרשרת מארה"ב מסנצ'ורי 21, 13 דולר.

סנדלים מH&M באמסטרדם, כ 110 ש"ח.

טבעת מH&M בקיץ שעבר, 15 ש"ח.

קלאץ' של מדוזה, 200 ש"ח.