21.11.2015

נפרדים מסבתא

שוב נעלמתי, אבל הפעם לצערי לא מסיבות טובות.
בשישי שעבר סבתא רעיה הלכה לעולמה. למזלי הספקתי להגיע בזמן ולבלות איתה קצת לפני שנפרדנו לתמיד. סבתא שלי לא היתה כל כך בריאה בשנים האחרונות, ובכל זאת, ההתדרדרות הנוכחית התחילה מרשלנות רפואית שגוף בן 84 לא מתאושש ממנה בקלות, ולמרות שסבתא שלי היתה פייטרית רצינית שכבר נלחמה לא מעט ב84 שנותיה, היא כבר התעייפה.
סבתא בצעירותה, כנראה בת 18
סבתא ואמא בשכונה בבאר שבע

כבר ביום ראשון לפני שבועיים המצב נראה לא משהו והחלטתי שאני מנסה לעלות על טיסה לישראל, למרות שיש לי ביקור מתוכנן לדצמבר (לאזכרה של אבא שלי) ולמרות שאמא שלי התעקשה ש״סבתא תצא מזה״. הגעתי לשדה וגיליתי שלדיילות של לופטנזה יש תוכניות אחרות בשבילי. שביתה, כל הטיסות של לופטנזה בוטלו ויצרו עומס מטורף על כל החברות האחרות. עם דמעות בעיניים עמדתי מול דיילת סבלנית של יונייטד שניסתה למצוא לי טיסה לישראל, אבל הכי מוקדם שמצאה היתה טיסה שיוצאת בשלישי בבוקר ומגיעה ברביעי בבוקר שעון ישראל. בנקודה הזו כבר התלבטתי אם בכלל שווה לי לסוע, כי להיות תקועה 20 שעות על מטוס, בלי יכולת אפילו לדבר איתה בפייסטיים נשמע לי מתסכל מאוד. בסופו של דבר בשני בבוקר החלטתי כן לטוס. דיברתי עם סבתא בפייסטיים ואמרתי לה ״סבתא, את תחכי לי, נכון?״, והיא חיכתה...
קצת מובכת מתשומת הלב
סבתא תמיד זרמה עם השטויות שלנו
ראש השנה לפני כמה שנים, לפני שהתחילה דיאליזה (שימו לב לנעליים)
בחתונה שלי

הספקתי לבלות איתה יום ולילה שבו היתה יחסית בסדר, ולילה אחד מסוייט שבו לא הפסיקה לסבול מכאבים, למרות המורפיום. זה היה קורע לב, במיוחד כי סבתא שלי לא מהסוג שמקטר על כל שטות. אפילו בתוך כל הכאב שלה, היא עדיין היתה חמודה ומתוקה כהרגלה. דיברנו בין לבין וניסיתי לנחם אותה. בבוקר, כשחיברו אותה לדריפ מורפיום, אמרתי לה ״סבתא, אני אוהבת אותך, תנוחי קצת״, היא הביטה בי בעיניים הטובות והיפות שלה(אחת אפורה והשנייה תכלת בהירה), ענתה לי ״את חמודה קרונתה״ ועצמה את העיניים.

סבתא רעיה היתה הסבתא היחידה שהיתה לי, אמא של אמא. סבתא מצד אבא נפטרה כשהיינו ילדים קטנים וסבים גם לא בדיוק היו לנו, אז כל אחריות הסבים/סבתות נפלה עליה. לא גדלנו קרוב אליה, ובכל זאת היה לי איתה קשר מיוחד. אולי זו החיבה של שתינו לאופנה או פשוט העובדה שהיא היתה אשת סוד טובה ולא מבקרת כמו רוב הסבתות (ממה ששמעתי...).
בארוחה עם המשפחה שלי ושל עומר בדירה שלנו בתל אביב
בחתונה שלנו בקפריסין, מבלה עם כולם בבריכה 
חוגגים לסבתא יומולדת לפני כמה שנים במסעדה האהובה עליה בבאר שבע - קאמפאי (אוכל אסייתי, סוג של)

זה ההספד שהקראתי בלוויה שלה, לצערי זו לא הפעם הראשונה שאני כותבת הספד לאדם קרוב בשנים האחרונות:
״לסבתא לא היו חיים קלים במיוחד, אבל היא תמיד הסתכלה על הכל מנקודת מבט מאוד תמימה, והצליחה למצוא את הדברים הקטנים שגורמים לה אושר.

בתור ילדים, הבית של סבתא בבאר שבע היה בית הקיט שלנו לקיץ ובכל אוגוסט בילינו שם שבועיים. סבתא היתה מפנקת אותנו עם ענבים, נותנת לנו ראות ערוץ הילדים כמה שמתחשק לנו, נוסעת איתנו ל״שוק ערבית״ בכדי לקנות בדים ולתפור מהם בגד חדש ובעיקר משוויצה בנו לכל ה״דודות״ בשכונה.

כשאני חושבת על העצמאות שלה כל השנים האלה שחיה לבד, אני מופתעת מרמות התושיה שלה. מבלי לדעת לקרוא עברית, ידעה להסתדר. טכנולוגיה היתה זרה לה, את הטלפון הסלולרי הראשון שלה היא קיבלה לפני שלוש שנים בערך, וגם איתו התנהלה כאילו מדובר בטלפון קווי והשאירה אותו מחובר לחשמל. כשהראתי לה תמונות באייפד, התגובה של היתה ״מסגרת יפה בשביל תמונה״. כשהסברתי שמדובר בסוג של קומפיוטר, היא נתנה בי מבט חשדן ואמרה ״אז איפה כבלים שלו?״

במשך השנים היתה מגיעה באוטובוס לבקר אותנו ברחובות, יורדת בעיר, קונה בייגלים ומגיעה ברגל עם תיק העור השחור הגדול שלה. בימי ראשון היתה מוכנה לצאת חזרה לנסיעה לבאר שבע, יחד עם כל החיילים, וממתינה בפינת טלוויזיה למתעורר הראשון ומכריזה ״פותחת אזעקה!״.

היתה בה מתיקות ותמימות של ילדים, עם חידודי לשון גאוניים כמעט כמו שובב אבק או כיסא גלגלית. היא אהבה אוכל כל כך שכשאכלה משהו טעים, רקעה ברגליים מאושר, במיוחד אם מדובר ב״אוכל סין״. לא אשכח איך ישבנו איתה בבית קפה פעם והיא שאלה את המלצרית ״יש אתם מגולגל עם רותם משו טוב?״ ומאוד התאכזבה לגלות שלא. הכוונה היתה לאגרול עם רוטב חמוץ מתוק. היא אספה לעצמה סלנג משלה כמו ״אז מה ככה״ או ״כבר יש 4״. ומצד שני היו לה רגעים כנים עם משפטים קצרים אך רבי משמעות כמו ״באדי ואני יש קללות לא טוב״, כשגם לבאדי גילו בעיה בכליות, או ״אבא גנב תור שלי״,  ו״משעמם בלי דוד״ שבוע אחרי שאבא נפטר. היא אהבה אותו מאוד.

היא מעולם לא שפטה אף אחד או ביקרה. כמעט ולא התלוננה על דבר ותמיד הרעיפה עלינו המון אהבה והתגאתה בכל דבר שעשינו. אני מקווה שהיא הרגישה את האהבה שלנו בחזרה וידעה שהיא הסבתא המתוקה בעולם.״

1.11.2015

China!

לפני כשבוע חזרתי מ12 ימים בשנגחאי, סין. זה היה מאתגר, מטונף לפרקים, מתיש, טעים, פוקח עיניים וארוך. המון מילות תואר שלאו דווקא מתחברות יחדיו. לפני הנסיעה לא יכולתי להפסיק לדמיין את הסרטון הזה. טוב, גם במהלכה...
The view from The Bund
כנראה שהחוויה הסינית שלי היא לא בדיוק אמיתית ואותנטית. טסתי מטעם העבודה, מה שאומר שטסתי במחלקת עסקים, ישנתי במלון חמישה כוכבים באזור הטוב של העיר, נסענו בקבוצה של 12 איש כששניים מתוכם היו דוברי מנדרין וליווה אותנו נהג צמוד לכל התקופה.
הנוף מחדר המלון שלי בקומה ב30.
מגדל הפנינה האוריינטלי (ככה הם קראו לו, לא אני), מקרוב הוא נראה כמו כדור דיסקו ענקי
פגודה בעיר העתיקה
עלינו לתצפית בקומה המאה של הבניין מצד שמאל בתמונה (זה שהקצה שלו נראה כמו פותחן)

אני מודה שמראש לא ממש הייתי נלהבת מהנסיעה הזו, כי היתה לי תחושה שהסטנדרטים שלי להיגיינה יהיו שונים משלהם וחששתי מאוד מהאוכל, כי אני לא אוכלת דברים מהים (כולל דגים) או עוף. תתפלאו לשמוע שדווקא עניין ההגיינה איכזב והפתיע לרעה ועניין האוכל הפתיע לטובה, לרוב. מצד שני, כן רציתי לסוע כי מקצועית זה מעולה לרזומה. בתור מהנדסת פירמוור, זו הזדמנות מעולה ללוות הקמה של קו ייצור ובכלליות להכיר את שיטות העבודה שם. אמנם בארץ יצא לי ללוות ייצור, אבל תמיד היה מדובר בייצור מקומי, בכמויות קטנות הרבה יותר (בנסיעה הזו ייצרנו רק prototype וגם זה היה בכמויות יותר גדולות מאשר ״ייצור המוני״ שליוויתי בישראל). ככה זה באמריקה, הכל גדול יותר :)
גני התה בעיר העתיקה
הנוף מהקומה ה100 בתצפית על העיר

בכל אופן, חזרה לחוויות משנגחאי. זו עיר די מטורפת עם ניגודים שלא ראיתי בשום מקום אחר בעולם. מצד אחד גורדי השחקים הגבוהים שמבלבלים את העין ומציצים מכל מקום, מצד שני הבניה המסורתית עם הפגודות ופסלי הדרקונים השואגים. תוכלו למצוא שם מקדשי ענק לכל מותגי היוקרה (הסניף של לואי ויטון בשכונת שינטנדי יותר גדול מהסניף בשאנז אליזה) ומצד שני אנשים שאין להם כסף לאוכל, למרות שהוא זול בצורה מחשידה שם. וגם הרבה שלטים מצחיקים.
אוכן מחבל סצ׳ואן, הרבה מאוד peppercorn
hot pot - או בנה לעצמך מרק
עיצוב מגניב במסעדת ראמן

את רוב הימים ביליתי במפעל ורק יום ראשון היה חופשי לשוטטות בעיר, אבל בערבים היינו חוזרים ויוצאים למסעדות וברים. ארוחה ממוצעת במסעדה, עם המון אוכל ואלכוהול לעשרה אנשים לא עברה את ה120$, טוטאל. אכלנו במסעדה סצ׳ואנית עם אוכל חריף מעולה, בגריל קוריאני אותנטי עם בשר משובח, בהוט פוט מלא במליון סוגי פטריות וכמובן דאמפלינגס ולחמניות מאודות. צמחונים עלולים למצוא את שנגחאי קצת מאתגרת קולינרית וכך גם שומרי הכשרות. אני חושבת שהסינים מתייחסים לחזיר כתבלין, כי הוא מוצא את דרכו לכל מנה אפשרית כמעט.
גריל קוריאני
בר קוקטיילים מגניב ביותר עם פרונט כחנות אביזרי קוקטיילים וספרייה שזזה וחושפת גישה לבר. כוס ייחודית לכל קוקטייל, אולד פאשן שמגיע עם פרוסת בייקון פריכה מעל ופינקולדה שמוגשת בכוס שתואמת את הקעקוע שלי.
לחמניה מאודה, דאמפלינס טריות ודאמפלינג בוי בדין טאי פונג - הכי טעים שאכלתי אי פעם, במיוחד הדאמפלינגס שממולאות במרק. הכל ״מקופל״ במקום, על ידי טבחים שנראים מוכנים לניתוח - כיסוי פה, כפפות וחלוק לבן.

לא אלאה אתכם בפרטים על ההיגיינה, אבל בואו נגיד שאם אתם מתכננים ביקור במדינה, כדאי שתביאו איתכם המון טישו וסניטייזר, כי בשירותים כאן אין סבון או נייר טואלט. כולל במסעדות. אם יש אסלה כנראה שמדובר במקום מערבי מאוד, כי הסינים מאמינים בלקבור את האסלה שלהם בריצפה.
את הציון בבדיקת היגיינה וטריות קל לקרוא ולהבין.
למה להשתמש במגבון לח כשאפשר להשתמש במגבת לחה?

אי אפשר לדבר על הייצור בסין מבלי לדבר על הפן המוסרי. בדיוק כמו שלא הייתם רוצים להיכנס למטבח במסעדה האהובה עליכם, כי עדיף לא לראות איך מכינים לכם את האוכל, אותו חוק תקף לגבי המקום שמכין לכם את כל השאר. המפעל שאני ביקרתי בו עוד נחשב מתקדם, נקי והוגן כלפי העובדים. ועדיין, משמרת יום מתחילה ב7 בבוקר ונגמרת ב8 בערב. משמרת לילה מתחילה ב7 בערב ונגמרת ב8 בבוקר. המפעל מסריח מכימיקלים שונים. הכיסאות עשויים פלסטיק וללא משענת. ההפסקות קצרות ובהן תראו שטף של אנשים רצים לשירותים או לשתות מים, כי אסור להכניס כלום לאזור הייצור (החלק הזה הגיוני...). כשהם יוצאים מחדר הייצור או בסוף היום מהמפעל עושים עליהם חיפוש באמצעות מגנומטר בכדי לוודא שהם לא הבריחו כלום איתם. ושוב, זה לא פוקסקון הידוע לשמצה (המפעל שבו מייצרים את האייפונים, ולמען הכנות, מגיעים חלקים לרוב מוצרי האלקטרוניקה שתקנו). חברים מהעבודה נסעו לשם בכדי לאסוף חלקים וראו את הפתרון ל״בעיית ההתאבדויות״ - רשתות נגד התאבדות על החלונות. אני לא יודעת מה השורה התחתונה שלי כאן, כי אני באמת לא חושבת שזה אפשרי להימנע מלרכוש דברים שיוצרו בסין, בעיקר כי כמעט הכל עובר דרך שם (וכי סביר להניח שגם הייצור בהודו או טאיוואן הוא לא מציאה גדולה), אבל אולי הפתרון הוא שכולנו נצרוך קצת פחות, מהכל.
ignorance is bliss, הייתי שמחה להישאר בבועה שלי ורק לשמוע את הסיפורים.

ובכל זאת ננסה לסיים בהומור:
כשמישהו מקריא לך מה להדפיס על השלט אבל לא מאיית
כתום זה הירוק החדש (תקראו את השלט מעליי)
תמיד עדיף להתחבר לדברים נורמלים