24.1.2015

קשוח

כבר תשעה חודשים שאנחנו מתגוררים כאן, בסן פרנסיסקו. ציון הדרך הזה גרם לי לחשוב השבוע על ענייני שפה. לדבר באנגלית מעולם לא היה בעייתי מבחינתי. אני מאוד אוהבת ללמוד שפות חדשות ואת האנגלית שלי שיפצרתי על ידי שנים של צפיה בסדרות ללא תרגום. אבל אז מגיעים לכאן, וחיים כאן, ומדי פעם מזדמן לדבר עם אנשים קצת יותר "משכילים" מהדמויות בסדרות טלויזיה, מה שגרם לי להגיע למסקנה מעניינת. אני מבינה את המילים היותר "מסובכות" באנגלית, בין אם לקרוא או לשמוע אותן, אבל להגיע לשלב שבו אני משלבת אותן במשפטים בעצמי עדיין לא הגעתי. לפרקים זה מתסכל, במיוחד בישיבות בעבודה, שבהן יש רצון להרשים או להוכיח, וכשזה לא בשפת האם, לפעמים אני מוצאת את עצמי מוותרת על תחכום בשפה לטובת הזרימה של השיחה, כי הכי חשוב לא להיתקע.

לפני שעברנו לכאן, סבתי שאלה אותי עם המון דאגה בפניה "אבל מה אתם עושים עם שפה שם?". עניתי לה שהכל יהיה בסדר, כי אנגלית אנחנו יודעים לא רע בכלל(אחי הוסיף צעקה מרחוק "סבתא! את לא מבינה איזו אנגלית יש לקקה הזו!"). סבתא ענתה ב"אני שואלת ש-שפה זה קשה". כמו שאפשר להבין, עברית אינה שפת האם של סבתא שלי והדאגות לקראת ההגירה שלי היו קשיים שהיא חוותה וחווה עד היום, 40 שנה אחרי ההגירה לישראל מקייב, אוקראינה. אז, בשנת 72 כשהגיעו לישראל, סבתי נשלחה לאולפן, היא היתה בת 40+ והפעם האחרונה שישבה בכיתה ולמדה היה מזמן מאחוריה, כמעט 30 שנה (כשהיתה בת 14 סבתא רבה החליטה שאין טעם שהיא תמשיך ללמוד בבית ספר והגיעה העת שתרכוש מקצוע, חייטות ותפירה, וכך היה). אחרי כמה ימים של תסכול וקושי עם השפה(המורה לא דיברה רוסית, רק עברית), היא ברחה בבכי הביתה ומאז הסתדרה. לסבתי יש עברית שבורה, מצחיקה לעיתים  עם סלנג עדכני("אז מה ככה?" אהוב עליה מאוד ואין לנו מושג ממי היא למדה את זה) ולפרקים מכילה שיבושים גאוניים שגדולי הסאטיריקנים לא היו מצליחים לחשוב עליהם. אז האנגלית שלנו קצת (הרבה) יותר טובה מהאנגלית של סבתא שלי, אבל לאחר 9 חודשים כאן, אני לגמרי מבינה את הדאגה של סבתא.

ואם כבר מדברים על לגמרי, מצחיק לראות איך סלנג ישראלי חוצה יבשות. עומר עובד עם המון ישראלים במשרדים כאן וחוץ מלשפר את האנגלית שלו, הוא גם נדבק לסלנג ישראלי נוראי. שתי המילים האהובות עליו בתקופה האחרונה הן "קשוח"(ולכן כותרת הפוסט) ו"מאתגר". איך זה משתלב במשפט? כל דבר בחיים הפך לאחד מהשניים - קשוח או מאתגר. זו מנה מאתגרת(כי היא גדולה), זו פניה מאתגרת(כי צריך לחצות 3 נתיבים) או שזו שיחת טלפון מאתגרת(כי היא ארוכה). לחלופין, זו גם יכולה להיות מנה קשוחה(כי היא כבדה, למשל חמין), לעדכן שהיה לו יום קשוח בעבודה או לציין שהנהיגה בישראל היא, איך לומר, קשוחה!(במיוחד כשמשווים אותה לנהיגה בקליפורניה).
חזרה אל ה"לגמרי". לדעתי גיסתי(מילה נוראית, אבל היא קצרה יותר מ-אשתו של אחיו הגדול של עומר) היא זו שהתחילה את הטרנד של שימוש במילה "לגמרי" כתגובה לגיטימית לכל משפט, אמירה, שאלה או תהיה, וזה מאוד הגיוני ולגיטימי, כי היא תל אביבית שאשכרה גדלה בתל אביב, אז מותר לה להתחיל טרנדים בשפה. "חם היום" - "לגמרי". "רוצה ללכת לבית קפה?" - "לגמרי". ועוד. למה אני חושדת בה? כי יצא לי לעקוב אחר התפשטות השימוש בלגמרי בשנתיים האחרונות וכל השבילים מובילים אליה. זוכרים את הפרסומת לאיידס (או אמצעי מניעה או מחלות מין, לא זוכרת) עם החבר של החברה, והחבר של החברה של החבר? אז כזה. חברה שלי שעובדת עם אח של עומר התחילה להשתמש בלגמרי, וזה עבר לחברות האחרות, וכל המשפחה של עומר אומרת לגמרי, ואז לפני כמה חודשים, זה השלים מעגל והגיע לארה"ב. כשרק עברנו לכאן, הכרנו זוג ישראלים ממש נחמד, שבמקרה גם גרים לידנו. לימים הפכנו לחברים. היא משתמשת בלגמרי לא מעט, אבל תיארתי לעצמי שזה בגלל שכו-לם מדברים ככה. ואז הכל התחבר. מסתבר שחברה טובה שלה שגרה בניו יורק, היא עובדת של אח של עומר במשרדי החברה שם. לפני חודשיים הם הגיעו לביקור מניו יורק בסן פרנסיסקו. היא אומרת לגמרי. מש"ל. לגמרי :)
מה לבשתי?
חולצה של היינס, 40 ש"ח.
מכנסי משי של רוס אובטה ז"ל, 300 ש"ח בסייל האחרון למותג.
גרביונים של קלזדוניה, כ25 ש"ח ממדריד.
מגפונים של קרן אטון ביריד זוגות, 600 ש"ח.
תיק של מארק ביי מארק ג'ייקובס לפני כמה שנים.
שיער משוגע הודות לרוח.

17.1.2015

החמין של אבא - דוד

לפני שנה וחודש אבא שלי נעלם לנו מהחיים בפתאומיות. אני מרשה לעצמי להישמע מאוד קלישאתית ולומר שהשנה הזו עברה מאוד מהר. הרבה קרה בשנה הזו, ואולי זו הסיבה שהיא חלפה מבלי ששמנו לב. אבל הרגעים שהחוסר הורגש היו דווקא הרגעים השמחים, הטובים, כשכאב בשבילו על שלא יזכה יותר להנות מהם, איתנו. לפעמים החוסר מרגיש כל כך טרי, שקשה לעכל שאנחנו חיים איתו כבר תקופה. שנה. וחודש. בהתחלה זה מרגיש קצת לא הוגן, להמשיך בלעדיו. אבל דווקא הפתאומיות שבאובדן שחווינו, אדם בן 50 שרגע אחד היה ובשני כבר לא, גרמה לנו להבין שאף אחד לא יחייה את החיים האלה בשבילנו ושאולי אנחנו צריכים לחיות גם בשבילו ולהבין שזכינו, כי היתה לנו דמות אב כל כך ראויה להערצה, אבא מסור, חם ואוהב, שלימד אותנו הכל מהכל וסיפק לנו המון זיכרונות מתוקים וכלים להתמודד ולהינות מהחיים האלה גם אחרי לכתו.
אבא ואני

23.08.2013 היומולדת האחרון שחגגתי עם אבא, למרות שכאב לו הגב(אחרי יותר מדי כושר),
הוא שם את החגורה המצחיקה שלו ובא למסעדה 
בחודשיים שלפני יום השנה חשבתי המון על הרגע הזה. מה אכתוב לזכרו ואיך אציין את היום הזה. חשבתי להתחיל במסורת שבה בכל שנה אספר קצת עליו, כדי שגם אתם תכירו, כי אם מדברים על אדם ומספרים עליו, הוא ממשיך לחיות דרך הסיפור. אבל לא הצלחתי לצמצם את אבא שלי לכתב. לפחות לא השנה. בסופו של דבר החלטתי שהדרך הכי טובה להנציח את אבא שלי היא האוכל שלו, ובראש ובראשונה החמין שלו.

לאבא שלי היו המון טקסים קטנים וכללים ברורים לגבי חמין. חמין לא עושים בקיץ, למרות התחינות של אחי, כי חמין מחמם את הבית ולאבא גם ככה תמיד חם. את החומוס משרים, ואז מסננים, ואז מבשלים ובטח שלא קונים בשימורים.
חמין אוכלים לאורך כל השבת. בבוקר ביצה ותפוח אדמה אחד, כדי לפתוח את היום. בצהריים מניחים את הסיר כולו על השולחן, כדי שיקבל את הכבוד המגיע לו, ומגישים לכולם בנדיבות, ומהכל. ובערב אוכלים את שאריות החומוס שנשאר וזכה לשחות בהמון המון רוטב. היו שבתות שבהן הסיר הזה האכיל רק את ארבעתנו - אבא, אמא, אחי אור ואני(ובהמשך גם עומר שהצטרף למשפחה), והיו שבתות שהוא האכיל גדוד שלם של חברים שלי או של אור. בשבת הראשונה אחרי השבעה הכנו סיר חמין ענקי, הזמנו חברים - שלי, של אור, של ההורים, וכולנו אכלנו וניזכרנו. וגם קצת בכינו.

כמו שכתבתי בהספד שהקראתי בלוויה, יצא שאת המתכון לחמין של אבא קיבלתי ממנו כמה ימים לפני שהוא נפטר. הסופה הקרה מרוסיה היתה צפויה להגיע באותו סופ"ש ואני החלטתי להכין, לראשונה בחיי, את החמין של אבא, ולהזמין אותו לאכול. הוא נתן לי את המתכון, עם ההוראות המאוד ברורות שלו, עם הסבלנות המוכרת שלו ואני עקבתי ולא שיניתי כלום. יצא חמין מושלם, פשוט כי המתכון מעולה. זה לא מתכון מרוקאי קלאסי למרות מוצאו של אבא שלי, ואין בו המון מרכיבים או סוגים שונים של קטניות. ובכל זאת הוא טעים. תפוחי האדמה רכים כמו פירה מבפנים ופריכים מבחוץ, החומוס נימוח כחמאה והבשר לא האמין שהוא יכול להגיע למרקם כזה. בקיצור, טעים. כמה טעים? כל כך טעים שכשחברה טובה שלי, בת בית אצל ההורים שלי, נשאלה בקורס בתואר ראשון לביולוגיה "מה המאכל האהוב עליך?", כשכולם ענו "האוכל של אמא", היא ענתה "האוכל של דוד, ובמיוחד החמין!". יש לי תחושה שבשבת הבאה אותה חברה(שמאז כבר הספיקה להמשיך לדוקטורט) תכין חמין לראשונה, בתנור החדש, בבית החדש שלה :)

אז לאחר ההקדמה הזו, הגיע הזמן להגיע לתכלס, המתכון!

מצרכים לסיר בגודל 6 ליטר - ל8 אנשים רעבים(הערה לגבי הסיר בסוף)
שתי כוסות גרגרי חומוס
8 תפוחי אדמה בינוניים
ראש שום
8 ביצים(או יותר אם יש לכם מקום)
אוסובוקו אחד גדול(כולל העצם) או שניים קטנים
4-6 חתיכות שפונדרה(תלוי בגודל של כל חתיכה, ותלוי כמה אכלני בשר יש לכם להאכיל)

לתיבול
כפית וחצי מלח
כפית וחצי פפריקה מתוקה
כפית צ'ילי גרוס
3 כפות שמן זית

אופן ההכנה
משרים את החומוס ל12 שעות לפני ההכנה. מסננים מהמים ושופכים לסיר. ממלאים מים עד לגובה כ3 ס"מ מעל גובה החומוס. מביאים לרתיחה ומנמיכים את האש. מבשלים כשעה או עד שהחומוס התרכך.

מבשלים את הביצים למשך כ10-15 דקות במים רותחים(כמו שמכינים ביצה קשה). עכשיו תראו, אני לא לגמרי משוכנעת למה אבא שלי היה עושה את זה. יש לי חשד שזה קשור לענייני היגיינה וחיטוי של הקליפה, כי בכל זאת זה הולך לשחות בתוך האוכל. אולי גם כדי שאם הקליפה של הביצה נסדקת, שהביצה לא תהפוך לחביתה מעל החמין. בכל אופן, תבשלו את הביצים, זה לא הרבה עבודה.

מקלפים את תפוחי האדמה.

מקלפים ומנקים את שיני השום ומשאירים אותן שלמות.

מרכיבים את הסיר. יש כאן הגיון שעומד מאחורי הסדר, אז לא לשנות, אחרת הבשר יתייבש.
- בתחתית הסיר מניחים שכבה של חומוסים, בעובי כשני סנטימטר. כמו שאפשר לראות בתמונה - שכבה מספיק עבה כך שהתחתית מכוסה, אבל לא עבה מדי כך שעוד אפשר לראות מה צבע התחתית.


- מסדרים במרכז את האוסובוקו ומסביבו את השפונדרה כך שהחלק עם העצם פונה לדפנות הסיר.
- מוסיפים את תפוחי האדמה ומשתדלים לסדר אותם כך שהם מכסים את כל הבשר.
- מפזרים בין לבין את שיני השום.
- מוסיפים בחרכים את החומוס שנותר.
- אם נשאר מקום בחלק העליון, מוסיפים את הביצים. אם לא, עוברים לplan B ומכניסים את הביצים לתנור בכלי נפרד, הן לא יעלבו.

- מרתיחים כ2 ליטר מים. בכוס או כוס מדידה גדולה מזכוכית, מערבבים את כל התבלינים ושמן הזית. מוזגים את המים הרותחים לכוס ומערבבים.


- מניחים את הסיר על הגז ושופכים את תערובת התבלינים עם הנוזלים. מוסיפים מים רותחים עד שכל תכולת הסיר מכוסה בנוזלים.
- מחממים את התנור ל125 מעלות.
- מביאים לרתיחה ומנמיכים לאש קטנה. מבשלים למשך כ40 דקות(הבישול גורם לכך שהתיבול מתערבב ומגיע לכל חלקי הסיר).

- מכניסים לתנור. שעת הכניסה לתנור, שממנה גם נגזרת שעת ההכנה, תלויה מתי אתם מתכננים לאכול. אצלנו אוכלים ב12 וחישוב הזמנים הוא על פי זה. תמיד אפשר לסיים לבשל את החמין על הגז ולהשאיר אותו שם לשעתיים-שלוש(לא יקרה כלום) ולחמם מחדש לפני שמכניסים לתנור. בעיקרון החמין מבלה בתנור למשך כ13-14 שעות בנעימים, אבל לכל תנור וכל סיר התנהגות שונה, ולכן כדאי לבדוק את הסיר ב9 בבוקר. אם יש עדיין הרבה נוזלים, בהרבה אני מתכוונת מעל לחצי, מעלים את הטמפרטורה ל150 מעלות עד לארוחה. מצד שני, אם חסר נוזלים, כלומר פחות מרבע, מוסיפים שתי כוסות מים רותחים ומשאירים על 125 מעלות. הגעתם לשעת הארוחה ועדיין יש המון נוזלים? מעלים את החמין על הגז ונותנים להם להתרכז.

חשוב לזכור להוציא את הביצים בבוקר, אחרת הן קצת מתייבשות(אם הכנסתם ג'חנון יחד עם החמין, מומלץ להוציא גם אותו ולהכניס את שניהם שוב לפני הארוחה לחימום קל).

החמין ממלא את הבית בריחות מטורפים, אז גם אם אתם לא רגילים לאכול ב12, סמכו עליי, אתם תאכלו ב12.

וכעת, לסיר. בעיקרון, מה שחשוב בסיר לחמין זה שהדפנות, כולל התחתית של הסיר יהיה בעובי זהה עד דומה. סיר עם תחתית עבה מאוד ודפנות דקות לא יתאים כאן, כי פיזור החום לא יהיה אחיד. הסיר המושלם למטרה הזו הוא סיר ברזל יצוק, אבל הסירים האלה מ-אוד יקרים בארץ(אני קניתי את המרת'ה סטיוארט שלי ב50$ כאן, בארץ הוא היה עולה 700 ש"ח), אז אפשר למצוא אלטרנטיבות מעולות בלי להשתגע. בארץ ההייתי מכינה בסיר "הירוק" של סולתם והיה יוצא מצויין, כי הם גם סירים יצוקים בעובי אחיד(פשוט פחות עבים). אופצייה נוספת היא בכלל רוסטר. להורים שלי יש רוסטר של ארקוסטיל והחמין יוצא בו ממש טוב, ואפילו לא צריך לעבוד קשה על קירצוף כי יש לו ציפוי טפלון. הדבר היחיד שצריך לשים לב אליו הוא לוודא שהמכסה של הסיר שלכם מתאים לחום גבוה(רובם מתאימים לחום של עד 150 מעלות, אבל יש יוצאי דופן) ואם הידיות לא עשויות מתכת אלא בקלית(השחור הזה שנראה כמו פלסטיק אבל לא באמת עשוי פלסטיק) צריך לדאוג לעטוף אותן בנייר כסף כדי שלא יתעוותו.

זהו, המון פרטים, אבל זה באמת לא מסובך ואין מתכון שנותן תחושה של בית יותר ממנו.
מקווה שתהנו מהחמין של אבא שלי, דוד. הוא אהב לראות אנשים נהנים מהאוכל שלו.

5.1.2015

פתיחה צבעונית לשנה

אחרי שכולם כבר הספיקו להתעורר עם האנגאובר מחגיגות השנה החדשה, היא סופסוף הגיעה גם אלינו. כאן מתייחסים הרבה יותר ברצינות לחגיגות השנה החדשה מאשר בארץ. בכל מקום מברכים בHappy New Year וכל מסעדה שמכבדת את עצמה הציעה תפריט מופרך ב100$ לפחות. יקר לצאת כאן בשנה החדשה, לפחות כמו שבארץ יקר, רק בדולרים. רוב הכרטיסים למסיבות מתחילים מ120$ לכרטיס ומטפסים גם ל300$ אם תרצו גם לכלול אוכל ושתיה בשובר. מפה לשם, החלטנו שאת השנה הזו נקבל בצורה קצת יותר צנועה(העובדה שאני עדיין מג'וטלגת עזרה להחליט) עם הרמת כוסית עם חברים בבית, צפייה בזיקוקים מעל הBay Bridge ועוד הרמת כוסית בפאב השכונתי. בסופו של דבר זה היה ערב כיפי ולא מתיימר. אולי בשנה הבאה נמצא מסיבה נורמלית שלא דורשת למכור כליה כדי להיכנס אליה, אבל השנה פשוט נזכרנו ברגע האחרון.
ואם כבר דיברנו על להתייחס ברצינות לחגיגות, היום הראשון של השנה הוא יום חופש כאן ועבור חלק גם היום האחרון(אני דווקא עבדתי ביום האחרון לשנה, עומר לא, אבל אין לי מה לקטר, אני מקבלת ימי חופשה מוזרים, כמו Veterans Day וKing Kamehameha Day ואף אחד אחר לא, חוץ מאולי עובדים מאוגדים), מה שיצר תחושה של הרבה מאוד חופש. העיר די ריקה, כי כולם נסעו לבקר את המשפחה או להשתזף במקסיקו ואנחנו יכולנו לשוטט באזורים העמוסים בדרך כלל ולהיכנס למסעדות שתמיד משתרך מהן תור. אחד מהאזורים האלה הוא רחוב Chestnut בשכונת הMarina בסן פרנסיסקו. זו שכונה מאוד יאפית ורחוב מלא בבוטיקים יקרים ומעדניות מפונפנות. אבל כיף לשוטט שם ולקנות חליטת תה טובה או מאפה צרפתי הביתה.

אמנם השמש כאן זורחת בצורה מאוד קליפורנית, אבל פאקינג קר! 7-9 מעלות ביום עם רוח שמאיימת להטיח אותך בעמודים(מקרה שקרה, זה היה מאוד מביך וכואב). כל אלה גרמו לי להזמין מעיל לבן. דווקא יש משהו הגיוני מאוד במעילים כהים, במיוחד במקום שבו קר ואפור, אבל מאחר וכאן קר לא בהכרח אומר אפור, המעילים הבהירים משתלבים מצויין. כדי לפתוח את השנה החדשה במצב רוח טוב, החלטתי לפרוץ קצת את גבולות האפור-שחור-בורדו של החורף ולצאת עם המון צבע מהבית. אותי זה שימח :)
מה לבשתי?
חולצת ג'ינס מתמנון, 50 ש"ח.
חצאית מאנטרופולוג'י בסייל קיץ, 40$.
גרביונים משוק הכרמל, 10 ש"ח.
מגפונים של ברשקה, 300 ש"ח לפני כמה עונות.
צעיף ממדריד, 5 יורו.
טבעת מH&M לפני כמה עונות, 30 ש"ח.
מעיל של רייצ'ל רוי ממייסיס, 90$(הוא רובוטריק, הופך לג'קט קצר).
תיק של מדוזה, 370 ש"ח.