לפני שבוע חזרנו הביתה מחופשה ארוכה בישראל. המסע חזרה היה ארוך במיוחד הפעם תודות לאיחור של יונייטד בהגעה לניוארק בשילוב עם תורים מטורפים בבידוק בשדה. מפה לשם יצא שנאלצנו להעביר לילה במלון בסמוך לשדה התעופה ורק למחרת המשכנו הביתה. בסך הכל מדובר בתוספת של כ24 שעות למסע ויכל להיות הרבה יותר גרוע, אבל כבר התחשק לנו להגיע הביתה.
חזרנו לחורף אמיתי. גשם למשך כמה ימים, טמפרטורות נמוכות מאוד ורוח מקפיאה. לא רק אנחנו כישראלים לא רגילים לזה, גם הקליפורניים לא ממש מבינים מה קורה, למרות שהודיעו מראש שהשנה היא שנת האל ניניו. ועדיין, במשרד שלי ישנם לא מעט אנשים שגדלו בחוף המערבי ומאוד משועשעים מדרך ההתמודדות שלי עם החורף. מכיוון שאני נמצאת במרחק 10 דקות הליכה מהמשרד, אני מעדיפה להתחיל לעבוד מהבית בבקרים ולחכות להפוגה בכדי לא להירטב, אנשי החוף המזרחי לעומתי מגיעים רכובים על אופניים בגשם ומסתובבים יחפים במשרד. כנראה שזה מה שקורה כשלא גדלים עם סבתא יהודייה. אז כמו שניתן להבין, הספורט הלאומי במשרד כרגע הוא להתבדח על ציוד החורף שלי שכולל מעיל צמר חם וארוך, כפפות, מחממי אוזניים וגם כובע צמר. ניסיתי להסביר להם שמזג האוויר הזה בשבילי הוא כמו סופת שלגים בשבילם ושהכל פשוט יחסי, אבל הם התעקשו שאני פשוט מפונקת. היי, מעולם לא טענתי אחרת :)
ובכל זאת, הגשם כאן קצת יותר סימפטי. הזיכרון שלי מגשם בישראל הוא של טיפות גדולות ושמנות שמספיק שרק אחת תתפוס אותך וזה מרגיש כמו מקלחת. כאן הגשם הוא יותר מין דריזל ערפילי שעוטף אותך. מעצבן בצורה אחרת, אבל לפחות קל יותר להתהלך בו ולהגיע (יחסית) יבש ליעד.
את התמונות כאן צילמנו ממש עכשיו, ברחוב ליד הבית ותוך כדי הצילומים התחיל לטפטף. שרדנו.
מה לבשתי?
סווטשירט ישן ואהוב מתמנון.
צווארון לבן מעלי אקספרס, 6$.
חצאית מזארה בשנגחאי (פריט הלבוש היחיד שרכשתי שם, אירוני משהו), 150 ש״ח.
טייץ של היינס מלפני כמה עונות, 100 ש״ח.
מגפונים של לייבלינג מהביקור האחרון בארץ, 700 ש״ח לאחר הנחת סייל והנחת מועדון(כן, הן די יקרות, אבל זה הפינוק שלי בביקור בישראל, לקנות נעליים של מעצבים ישראלים אהובים, לקבל עליהם המון מחמאות כאן ולדעת שאני כנראה היחידה שנועלת אותם כאן. וגם, הם מאוד איכותיים).
מסתבר שלא צריך כלום חוץ משפתון (שזה האיפור היחידי שיש עליי בתמונות האלה. אפילו על הביבי קרים ויתרתי להיום. מנסה לתת לעור לנוח בסופ״ש) ותאורה טבעית טובה.
חזרנו לחורף אמיתי. גשם למשך כמה ימים, טמפרטורות נמוכות מאוד ורוח מקפיאה. לא רק אנחנו כישראלים לא רגילים לזה, גם הקליפורניים לא ממש מבינים מה קורה, למרות שהודיעו מראש שהשנה היא שנת האל ניניו. ועדיין, במשרד שלי ישנם לא מעט אנשים שגדלו בחוף המערבי ומאוד משועשעים מדרך ההתמודדות שלי עם החורף. מכיוון שאני נמצאת במרחק 10 דקות הליכה מהמשרד, אני מעדיפה להתחיל לעבוד מהבית בבקרים ולחכות להפוגה בכדי לא להירטב, אנשי החוף המזרחי לעומתי מגיעים רכובים על אופניים בגשם ומסתובבים יחפים במשרד. כנראה שזה מה שקורה כשלא גדלים עם סבתא יהודייה. אז כמו שניתן להבין, הספורט הלאומי במשרד כרגע הוא להתבדח על ציוד החורף שלי שכולל מעיל צמר חם וארוך, כפפות, מחממי אוזניים וגם כובע צמר. ניסיתי להסביר להם שמזג האוויר הזה בשבילי הוא כמו סופת שלגים בשבילם ושהכל פשוט יחסי, אבל הם התעקשו שאני פשוט מפונקת. היי, מעולם לא טענתי אחרת :)
ובכל זאת, הגשם כאן קצת יותר סימפטי. הזיכרון שלי מגשם בישראל הוא של טיפות גדולות ושמנות שמספיק שרק אחת תתפוס אותך וזה מרגיש כמו מקלחת. כאן הגשם הוא יותר מין דריזל ערפילי שעוטף אותך. מעצבן בצורה אחרת, אבל לפחות קל יותר להתהלך בו ולהגיע (יחסית) יבש ליעד.
את התמונות כאן צילמנו ממש עכשיו, ברחוב ליד הבית ותוך כדי הצילומים התחיל לטפטף. שרדנו.
מה לבשתי?
סווטשירט ישן ואהוב מתמנון.
צווארון לבן מעלי אקספרס, 6$.
חצאית מזארה בשנגחאי (פריט הלבוש היחיד שרכשתי שם, אירוני משהו), 150 ש״ח.
טייץ של היינס מלפני כמה עונות, 100 ש״ח.
מגפונים של לייבלינג מהביקור האחרון בארץ, 700 ש״ח לאחר הנחת סייל והנחת מועדון(כן, הן די יקרות, אבל זה הפינוק שלי בביקור בישראל, לקנות נעליים של מעצבים ישראלים אהובים, לקבל עליהם המון מחמאות כאן ולדעת שאני כנראה היחידה שנועלת אותם כאן. וגם, הם מאוד איכותיים).
