בחמישי האחרון עומר חגג יומולדת 31. המילה חגג לא לגמרי מדוייקת כאן, כי הבחור לא ממש חובב ימי הולדת או חגיגות שלהם. בכל זאת הסכים לציין את המאורע בארוחה זוגית במסעדה. הוא בחר להזמין מקומות למזללה של מאיר אדוני לאחר שכבר כמה זמן התחשק לנו לבקר בה. האמת, הלכנו בגישה צינית משהו למסעדה. יומיים לפני הביקור התפרסם חלק מראיון עם השף הדגול מאיר אדוני בליידי גלובס, ראיון כועס בלשון המעטה. בראיון, אדוני השתלח בכל נושא אפשרי, החל מהחיך הלא כל כך עדין של האזרח הישראלי ועד לליטרת הבשר שלו בנוגע למחאה החברתית. לא בדיוק כתבה שעושה לך חשק לסעוד אצלו. מה שכן, את שלו הוא עשה, אני בטוחה שלא מעט אנשים גילו שהוא מגיש עסקית בכתית ב135 ש"ח.
האמת שלכתית מעולם לא הלכתי וכנראה גם לא אלך. בתור סולדת ממאכלי ים ודגים אין לי כל כך מה לאכול שם. רוב המנות שם כוללות משהו מהים בצורה המקורית או בקציפה פלצנית. גם המחיר קצת מוגזם אפילו לגרגרנים כמונו, 800-1000 ש"ח לארוחה זוגית. במזללה התפריט מעט יותר נגיש ועדיין מכיל את הכישרון של אדוני שניכר במנות למרות השחצנות המעצבנת מהכתבה ההיא. לראשונות הזמנו את הקובנה שהיתה מוצלחת ואוורירית, את טרטר השייטל שהיה מפתיע וטעים מאוד(ניגבתי את הצלחת עם הקובנה בלי בושה), ואת הברוסקטת שייטל שהיתה טעימה אבל לא כל כך נוחה לאכילה. לעיקריות אני בחרתי ברביולי שהיה מעולה ובגודל סביר ביותר והוא לקח לחי עגל שהיה לא רע, אבל הכיל תבלין כלשהו שהבחור לא מחבב. לקינוח בחרנו בקסטה שהומלצה בחום על ידי הצוות. היא היתה טעימה, אבל ממש לא פאר היצירה, במיוחד לא ביחס ליצירתיות שבשאר המנות שאכלנו. כולל בקבוק יין וטיפ הגענו לחשבון של 540 ש"ח לארוחה טעימה מאוד באווירה נעימה.
אם כבר מדברים על אווירה, יש משהו מאוד מתריס בעיצוב של המקום בעיני. המסעדה ממוקמת ברחוב נחלת בנימין, בקטע שבין אחד העם למונטיפיורי, לא בדיוק האזור היפה של תל אביב. מסביב בטון חשוף ולא מהסוג האופנתי, טיח מתקלף וגרפטי. בפנים עיצוב נקי בגווני אלון לבן וירוק בקבוק, עם ויטרינות גדולות שפונות לרחוב ולסימטא הסמוכה. יש משהו בניגוד הזה של מסעדה יוקרתית משהו בלב אזור "מתפרק". ואולי סתם דמיינו את הכל בקיצוניות יתרה, שוב, בגלל הראיון ההוא...
מה לבשתי?
חולצת משי מרוס אובטה, 180 ש"ח ביריד כלשהו.
חצאית מגאפ בארה"ב לפני כמה שנים, כ80 ש"ח.
סנדלים מקליגולה, 230 ש"ח.
טבעת מיריד כלשהו, 20 ש"ח.
שרשרת חרוזי עץ של שלי דהרי.
האמת שלכתית מעולם לא הלכתי וכנראה גם לא אלך. בתור סולדת ממאכלי ים ודגים אין לי כל כך מה לאכול שם. רוב המנות שם כוללות משהו מהים בצורה המקורית או בקציפה פלצנית. גם המחיר קצת מוגזם אפילו לגרגרנים כמונו, 800-1000 ש"ח לארוחה זוגית. במזללה התפריט מעט יותר נגיש ועדיין מכיל את הכישרון של אדוני שניכר במנות למרות השחצנות המעצבנת מהכתבה ההיא. לראשונות הזמנו את הקובנה שהיתה מוצלחת ואוורירית, את טרטר השייטל שהיה מפתיע וטעים מאוד(ניגבתי את הצלחת עם הקובנה בלי בושה), ואת הברוסקטת שייטל שהיתה טעימה אבל לא כל כך נוחה לאכילה. לעיקריות אני בחרתי ברביולי שהיה מעולה ובגודל סביר ביותר והוא לקח לחי עגל שהיה לא רע, אבל הכיל תבלין כלשהו שהבחור לא מחבב. לקינוח בחרנו בקסטה שהומלצה בחום על ידי הצוות. היא היתה טעימה, אבל ממש לא פאר היצירה, במיוחד לא ביחס ליצירתיות שבשאר המנות שאכלנו. כולל בקבוק יין וטיפ הגענו לחשבון של 540 ש"ח לארוחה טעימה מאוד באווירה נעימה.
אם כבר מדברים על אווירה, יש משהו מאוד מתריס בעיצוב של המקום בעיני. המסעדה ממוקמת ברחוב נחלת בנימין, בקטע שבין אחד העם למונטיפיורי, לא בדיוק האזור היפה של תל אביב. מסביב בטון חשוף ולא מהסוג האופנתי, טיח מתקלף וגרפטי. בפנים עיצוב נקי בגווני אלון לבן וירוק בקבוק, עם ויטרינות גדולות שפונות לרחוב ולסימטא הסמוכה. יש משהו בניגוד הזה של מסעדה יוקרתית משהו בלב אזור "מתפרק". ואולי סתם דמיינו את הכל בקיצוניות יתרה, שוב, בגלל הראיון ההוא...
חולצת משי מרוס אובטה, 180 ש"ח ביריד כלשהו.
חצאית מגאפ בארה"ב לפני כמה שנים, כ80 ש"ח.
סנדלים מקליגולה, 230 ש"ח.
טבעת מיריד כלשהו, 20 ש"ח.
שרשרת חרוזי עץ של שלי דהרי.