23.1.2014

סופ"ש בחצר

באופן טבעי, לאחרונה יוצא לנו להעביר את השבתות שלנו ברחובות. אחי עסוק בלימודים לעוד תקופת בחינות, בתקווה שגם את זו יסיים כמצטיין דיקן (גאון הילד). אמא שלי מעולם לא היתה חובבת בישול מושבעת. דווקא אפייה היא יותר הצד החזק שלה ומבחינתה ארוחת ערב מושלמת היא פרוסת לחם עם חמאה, לא צריך יותר. מכאן נשארנו איתי, חובבת הבישול היחידה שנשארה בבית. המטבח של ההורים שלי הוא מרכז הבית, גדול, מזמין, נוח ומרווח. כיף לבשל בו ואבי תכנן אותו במיוחד בשביל הצורך הזה. אני זוכרת בקרי שבת שבהם התפנקנו ונשארנו לישון ברחובות, מתעוררים לריח פנקייקים טריים שאבא מכין. זוכרת אותי יושבת על השרפרף ליד האי ומארחת לו חברה בזמן שהוא מכין את כל הבלילה. ההורים שלי היו מבשלים המון יחד. אמא שלי על עמדת הסו שף, קוצצת ומכינה את הפרודוקטים כמו בתוכנית בישול, ואבא שלי בעמדת השף. מערבב, מתבל, מקפיץ ומבשל.
עד היום לא ממש יצא לי לבשל ארוחות שלמות במטבח הזה. כשבניית הבית הזה הסתיימה לפני כ8 שנים, כבר לא גרתי בקביעות בבית ועברתי לבאר שבע ללימודים. וחוץ מזה, זו היתה העמדה שלו. הוא אהב מאוד לבשל לנו, המשפחה הקרובה, לחברים שלהם וגם לחברים שלנו שתמיד שמחו להצטרף לארוחה טעימה. תמיד דאג להכין לכל אחד את המנה שאהב. אז עכשיו אני בעמדה שלו. מבשלת במטבח המפנק הזה. מתרגלת לאבזור הנוח ולכיריים הענקיות (ורק את התנור - מלכודת מוות לכפות ידיים, הייתי מחליפה כבר, קיבינימט). מה שנקרא, קיצ'נאייד אהובי.
חוץ מהמטבח המוצלח(ורמקולים בחדר האמבטיה), היתרון הגדול של הבית הזה הוא החצר שהופכת למאוד מזמינה במזג האוויר הנוכחי. כיף להתכרבל על הספסל עם כוס תה נענע ועוגת גזר טעימה שאמא שלי אפתה. התמונות כאן צולמו לפני שבועיים או שלושה, אבל רק עכשיו "הגיעה המוזה" לפרסם אותן. כנראה שמזג האוויר האביבי לא השתנה כל כך בתקופה האחרונה.
מה לבשתי?
שמלה מH&M בברצלונה לפני שנה, כ50 ש"ח.
גרביונים של קלזדוניה מברצלונה השנה, כ25 ש"ח.
מגפונים של שומייקר, 420 ש"ח בסייל מטורף של יום העסקים הקטנים.
שרשרת מדוכן בנחלת בנימין, 100 ש"ח.
משקפי שמש של אירוקה, 120 ש"ח.
עוד סופ"ש בחצר מתקרב ובא...

7.1.2014

שלישי, יום מוזר

ראשית רציתי להודות לכולכן וכולכם על התמיכה, המילים החמות והחיבוק הוירטואלי. התגובות לפוסט חיממו את הלב והוכיחו לי שיש לי קהל קוראים מקסים ומיוחד. תודה!
היום לפני שלושה שבועות זה קרה. מצד אחד מאוד רציתי "לחזור לשגרה" ולכתוב פוסט אאוטפיט רגיל ולכתוב מילים קצת אופטימיות. אפילו הצלחנו לצלם תמונות ראויות לפוסט, אבל אז כשהעלתי את התמונות מהמצלמה מצאתי בה את התמונות שמופיעות כאן, שצולמו ביום שלישי לפני שלושה שבועות. יום שלישי שהתחיל לא רע, המשיך ממש נחמד ונגמר בדרך שלא יכולתי לנחש שתגיע. באותו היום העלתי שתי תמונות לאינסטגרם:
הראשונה ממש קלישאתית וכאילו לקוחה מתסריט על הדמות שלא יודעת מה עומד להגיע לכיוונה. צולמה בתצפית בבניין המשרדים שעומר עובד בו. יש שם נוף מדהים על תל אביב ותמיד אני אוהבת לעצור שם ולבהות בנוף כשאני קופצת לביקור:
השניה צולמה בסופה של ארוחה מאוד מוצלחת בטוטו. המילפיי ערמונים הזה היה הדבר האחרון שאכלתי ב24 השעות הבאות. מזל שהוא היה מוצלח:


ואם כבר בהומור שחור עסקינן, מסתבר שהפוסט שכתבתי על אבא שלי, הפוסט הקודם, הוא הפוסט מספר 666 בבלוג. חה!
החיים ממשיכים. ויש ימים יפים ונחמדים, ויש צחוק וגם הומור שחור, ורגעים "נורמלים", ותרפיית שופינג טובה, ואוכל שבישל ונשאר, או אוכל שאהב ואנחנו מכינים, כי כולם אצלנו במשפחה מאוד אוהבים לאכול והדרך אל האושר רצופה במנות טעימות.
ומתי דווקא מתגנב העצב? כשקורה משהו נחמד, טוב, שמח, חדש, שבמצב רגיל גרר שיחת טלפון אל אבא באוטומט, לשתף, לשמוח איתו, לשמוע את דעתו. עצוב לי על כל הרגעים האלה שלא יחווה איתנו, ואנחנו לא נחווה איתו. אבל מצד שני הוא השאיר לנו מורשת נהדרת ודמות אגדית לספר עליה. כי לפעמים המציאות עולה על כל דמיון.

אני מסתכלת על התמונות בפוסט הזה והן נראות לי כל כך רחוקות. הצבעוניות שלהן כל כך אופטימית, אני נראת לעצמי ילדה בהן ואני כבר לא ממש מרגישה כך. ומה שאירוני כאן הוא שמאז שאבא שלי נפטר, בכל מקום חדש שאני מגיעה אליו בטיפול בביורוקרטיה של המוות(ויש לא מעט ממנה לצערי), לא מפסיקים להגיד לי שאני נראת ילדונת, גג 24 ואיך זה בדיוק שאני נשואה. כנראה שלא תמיד התחושות בפנים משתקפות החוצה.

מה לבשתי?
חולצה מH&M בברצלונה, כ40 ש"ח.
חצאית מH&M בארץ, 60 ש"ח בסייל קיץ.
גרביונים של לייף, כ20 ש"ח.
נעליים של אירוסולס, כ200 ש"ח דרך אתר האינטרנט.
תיק של באגו, 160 ש"ח דרך אתר האינטרנט שלהם.
צעיף מפימקי בברצלונה, כ25 ש"ח.
מקווה לאט לאט לחזור לשגרה גם כאן בבלוג, ולהפסיק לדכא אתכם :)