ראשית רציתי להודות לכולכן וכולכם על התמיכה, המילים החמות והחיבוק הוירטואלי. התגובות לפוסט חיממו את הלב והוכיחו לי שיש לי קהל קוראים מקסים ומיוחד. תודה!
היום לפני שלושה שבועות זה קרה. מצד אחד מאוד רציתי "לחזור לשגרה" ולכתוב פוסט אאוטפיט רגיל ולכתוב מילים קצת אופטימיות. אפילו הצלחנו לצלם תמונות ראויות לפוסט, אבל אז כשהעלתי את התמונות מהמצלמה מצאתי בה את התמונות שמופיעות כאן, שצולמו ביום שלישי לפני שלושה שבועות. יום שלישי שהתחיל לא רע, המשיך ממש נחמד ונגמר בדרך שלא יכולתי לנחש שתגיע. באותו היום העלתי שתי תמונות לאינסטגרם:
הראשונה ממש קלישאתית וכאילו לקוחה מתסריט על הדמות שלא יודעת מה עומד להגיע לכיוונה. צולמה בתצפית בבניין המשרדים שעומר עובד בו. יש שם נוף מדהים על תל אביב ותמיד אני אוהבת לעצור שם ולבהות בנוף כשאני קופצת לביקור:
השניה צולמה בסופה של ארוחה מאוד מוצלחת בטוטו. המילפיי ערמונים הזה היה הדבר האחרון שאכלתי ב24 השעות הבאות. מזל שהוא היה מוצלח:
ואם כבר בהומור שחור עסקינן, מסתבר שהפוסט שכתבתי על אבא שלי, הפוסט הקודם, הוא הפוסט מספר 666 בבלוג. חה!
החיים ממשיכים. ויש ימים יפים ונחמדים, ויש צחוק וגם הומור שחור, ורגעים "נורמלים", ותרפיית שופינג טובה, ואוכל שבישל ונשאר, או אוכל שאהב ואנחנו מכינים, כי כולם אצלנו במשפחה מאוד אוהבים לאכול והדרך אל האושר רצופה במנות טעימות.
ומתי דווקא מתגנב העצב? כשקורה משהו נחמד, טוב, שמח, חדש, שבמצב רגיל גרר שיחת טלפון אל אבא באוטומט, לשתף, לשמוח איתו, לשמוע את דעתו. עצוב לי על כל הרגעים האלה שלא יחווה איתנו, ואנחנו לא נחווה איתו. אבל מצד שני הוא השאיר לנו מורשת נהדרת ודמות אגדית לספר עליה. כי לפעמים המציאות עולה על כל דמיון.
אני מסתכלת על התמונות בפוסט הזה והן נראות לי כל כך רחוקות. הצבעוניות שלהן כל כך אופטימית, אני נראת לעצמי ילדה בהן ואני כבר לא ממש מרגישה כך. ומה שאירוני כאן הוא שמאז שאבא שלי נפטר, בכל מקום חדש שאני מגיעה אליו בטיפול בביורוקרטיה של המוות(ויש לא מעט ממנה לצערי), לא מפסיקים להגיד לי שאני נראת ילדונת, גג 24 ואיך זה בדיוק שאני נשואה. כנראה שלא תמיד התחושות בפנים משתקפות החוצה.
מה לבשתי?
חולצה מH&M בברצלונה, כ40 ש"ח.
חצאית מH&M בארץ, 60 ש"ח בסייל קיץ.
גרביונים של לייף, כ20 ש"ח.
נעליים של אירוסולס, כ200 ש"ח דרך אתר האינטרנט.
תיק של באגו, 160 ש"ח דרך אתר האינטרנט שלהם.
צעיף מפימקי בברצלונה, כ25 ש"ח.
מקווה לאט לאט לחזור לשגרה גם כאן בבלוג, ולהפסיק לדכא אתכם :)
הראשונה ממש קלישאתית וכאילו לקוחה מתסריט על הדמות שלא יודעת מה עומד להגיע לכיוונה. צולמה בתצפית בבניין המשרדים שעומר עובד בו. יש שם נוף מדהים על תל אביב ותמיד אני אוהבת לעצור שם ולבהות בנוף כשאני קופצת לביקור:
ואם כבר בהומור שחור עסקינן, מסתבר שהפוסט שכתבתי על אבא שלי, הפוסט הקודם, הוא הפוסט מספר 666 בבלוג. חה!
ומתי דווקא מתגנב העצב? כשקורה משהו נחמד, טוב, שמח, חדש, שבמצב רגיל גרר שיחת טלפון אל אבא באוטומט, לשתף, לשמוח איתו, לשמוע את דעתו. עצוב לי על כל הרגעים האלה שלא יחווה איתנו, ואנחנו לא נחווה איתו. אבל מצד שני הוא השאיר לנו מורשת נהדרת ודמות אגדית לספר עליה. כי לפעמים המציאות עולה על כל דמיון.
אני מסתכלת על התמונות בפוסט הזה והן נראות לי כל כך רחוקות. הצבעוניות שלהן כל כך אופטימית, אני נראת לעצמי ילדה בהן ואני כבר לא ממש מרגישה כך. ומה שאירוני כאן הוא שמאז שאבא שלי נפטר, בכל מקום חדש שאני מגיעה אליו בטיפול בביורוקרטיה של המוות(ויש לא מעט ממנה לצערי), לא מפסיקים להגיד לי שאני נראת ילדונת, גג 24 ואיך זה בדיוק שאני נשואה. כנראה שלא תמיד התחושות בפנים משתקפות החוצה.
מה לבשתי?
חולצה מH&M בברצלונה, כ40 ש"ח.
חצאית מH&M בארץ, 60 ש"ח בסייל קיץ.
גרביונים של לייף, כ20 ש"ח.
נעליים של אירוסולס, כ200 ש"ח דרך אתר האינטרנט.
תיק של באגו, 160 ש"ח דרך אתר האינטרנט שלהם.
צעיף מפימקי בברצלונה, כ25 ש"ח.
3 תגובות:
ממשיכה לשלוח לך חיבוקים וחיזוקים, השיתוף שלך מרגש ואני מקווה שאולי גם מקל עלייך. את כותבת מקסים.
הי,
לא כלכך ידעתי מה לכתוב לך בתגובה לפוסט הקודם. זה היה מאוד עצוב.
אני מאוד מקווה שתחווי יותר רגעים "נורמליים" בימים אלה ולמרות שהזיכרון והכאב על אבאב תמיד יהיו איתך, הלוואי שהכל יהיה טוב.
חיבוקים ונשיקות ממני.
ספי
אנונימית יקרה,
תודה על החיבוק הוירטואלי שמרגיש מאוד אמיתי, תודה על המילים החמות.
השיתוף עוזר, אבל צריך למצוא כוחולעשות אותו, ולא תמיד אני מצליחה לאסוף אותם.
ספי,
החיים ממשיכים, ויש רגעים שמחים, ופשוט לומדים לאט לאט לחיות בצד זה.
תודה על המילים הטובות. יהיה בסדר, חייב להיות :)
הוסף רשומת תגובה