20.3.2014

שבועיים אמריקאים

כמו שציינתי בפוסט הקודם,לא מזמן העברנו שבועיים בקליפורניה לנסיעת הכנה. התחלנו את הטיול בLA אצל דודים נחמדים. קצת מג'וטלגים, אבל מאוד מרוצים. מזג האוויר חייך אלינו בעיר ולא הזכיר חורף בכלל. ממש כמו בארץ, מינוס הלחות, וזה מינוס טוב.

ביקרנו בLA לפני 4 שנים, אבל לא הספקנו לסמן V על כמה יעדים תיירותיים באותו ביקור, אז השלמנו פערים הפעם. גריפית' פארק, וניס ביץ' והמון Jamba Juice. הדודים לקחו אותנו לFarmer's market של סופשבוע, שם ראיתי את אמילי מCupcakes & Cashmere במציאות. מסתבר שיש כלל אחד לגבי בלוגריות שכמעט תמיד מתברר כנכון. הן מצטלמות כגבוהות יותר ממה שהן באמת. גם בלוגריות אמריקאיות, גם אמילי. ומאחר שלכל כלל יש יוצא מין הכלל, גם אני וגם שרונה ראובני גבוהות גם במציאות. הא!
אחרי סופ"ש משמין בLA המשכנו לסן פרנסיסקו, להשמין בריא. למה להשמין כל הזמן? כי ככה זה באמריקה, כפית היא בגודל של כף, כף היא בגודל של כף הגשה וחביתה בארוחת בוקר עשויה משלוש ביצים.
נסענו את הדרך הארוכה מLA לSF, בכביש שהוא סוג של כביש הסרגל, רק ארוך פי חמישים(בכל נסיעה ארוכה, יש את הנקודה הזו שבה הGPS אומר לך "בעוד 70 אלף קילומטר, צא ביציאה מספר 1427", אז כזה), ובכדי לגוון, מסביב יש לא רק נוף מדברי, אלא מאות מטעי שקדים. חשבתי לעצור בצד לצלם, אבל לא היה מקום עצירה מסודר וגם מאוד רציתי להגיע, אז נהגתי כמה שעות רצוף והגענו לRedwood Shores, שם נמצאים המשרדים שבהם עומר יעבוד.
לאחר עצירה קצרה במשרדים, סופסוף הגענו לעיר שתהפוך לבית שלנו לתקופה הלא מוגדרת הקרובה. סן פרנסיסקו מגניבה, ירוקה, בריאה, טעימה(צ'יפס בטטה), מטורפת(מישהו אמר כלבים בעגלות?) ויקרה, ויהיה מאוד מעניין לחיות שם. את השבוע בעיר העברנו בטיפול במנהלות, כמו פתיחת חשבון בנק(זה לקח רק שלוש שעות ודרש ממני לתרגם את תעודת הזהות הישראלית שלי לאנגלית. איך מתרגמים "תאריך לידה עברי"?), והנפקת Social Security Card. אחרי שסימנו V על זה, עברנו לחיפושי דירות. הצלחנו להתפקס על אזור מסויים, אבל יקר לסגור דירה כל כך הרבה זמן מראש(המעבר ב17.4), מה שהשאיר לנו זמן להיות גם קצת תיירים ולשוטט בעיר.
וכעת לשאלת השאלות! למה יש לי רטייה של שודד ים על היד?
בשבת שלפני הנסיעה הצלחתי לשפצר לעצמי את היד בצורה מאוד מקצועית. ככה זה כשמשתמשים במלכודת המוות שאמא שלי קוראת לה "התנור שלי". כל מי שמשתמש בו מלא בכוויות, גם היא. אבל משום מה כבר שנים שמסרבים להחליף אותו. בכל אופן, מפה לשם יצא שאת השבוע שלפני הנסיעה העברתי בביקור יומי בקופת חולים, להחלפת חבישה אצל הלנה, האחות החביבה. כשסופסוף יכולתי לעבור לחבישה סולידית יותר, כלומר בלי יותר מדי שכבות, הלנה ציידה אותי בתחבושת במקור נועדה לעין, אבל מתאימה בדיוק לגודל הכוויה שלי. במשך הטיול נאלצתי להמשיך להחליף חבישות לעצמי. ביום הראשון זה היה מעט מאתגר(איזה אינטרס יש לי להכאיב לעצמי?!), אבל אחרי הפעם הראשונה, כבר הסתדרתי לא רע לבד. עכשיו נשארתי רק עם צלקת בצורת עין, בלי חבישה. אומרים שצלקות זה אופי, לא? בעיני הצלקת הזו היא רק תזכורת לכך שהגיע הזמן שאמא שלי תקנה תנור.

*כל התמונות צולמו בעזרת iPhone5 שלי. חלקן עובדו באמצעות Instagram.

תגובה 1:

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

כיף לקרוא עדכונים ממך. הפוסט הזה הזכיר לי את התקופה שביליתי בסיינט לואיס, מיזורי. היא אמנם משמעותית פחות מגניבה מסן פרנסיסקו, אבל משהו בתחושה החייזרית של לעבור לעיר זרה (גם אם זמנית, במקרה שלי) הוא דומה.