חמישים גוונים של כתום

שוב לקחתי לי הפסקה מהבלוג.
זה לא שלא צילמתי (הפוסט הזה צולם בטנקסגיבינג, סוף נובמבר), אבל לא הצלחתי להביא את עצמי לשבת ולכתוב. תירוצים היה מאוד קל למצוא. תקופה עמוסה בעבודה לפני הנסיעה ומצד שני ניסיון לדחוס כמה שיותר מפגשים עם חברים משם לפני הנסיעה וגם מסיבות חגים - יהודיים ואמריקאים כאחד. ומפה לשם, שוב עבר יותר מחודש מאז שכתבתי. ובכל פעם שאני נכנסת לבלוג ואומרת לעצמי ״טוב, אולי נכתוב משהו?״ העיניים הטובות של סבתא מחייכות אליי מהפוסט האחרון, עליה.

הביי ברידג׳ מהגולדן גייט ברידג׳

אז עכשיו אני כותבת לכן דווקא מתל אביב, בביקור המתוכנן לישראל, שהתחיל עם 30 לסבתא ואזכרת שנתיים לאבא, אבל ממשיך קצת יותר חיובי, בשבועיים של כיף בתל אביב, בתור תיירת דוברת עברית והכל קצת יותר נסבל כאן ככה.

אז חזרה לנושא אחרי הקדימון הארוך הזה. בנובמבר קיבלנו סופ״שׁ אקסטרא ארוך שהתחיל ברביעי אחה״צ ונגמר בשני בבוקר, לכבוד הטנקסגיבינג. זה חג די נחמד (אם לא נכנסים לענייני הפוליטיקה שעומדת מאחוריו וכיבוש האדם הלבן וכל זה...). יש חופשה ארוכה יחסית, יש דלעות (יש רבים למילה דלעת?) בכל צורה וגוון שתחשבו עליו ובכמויות וכולם אקסטרא נחמדים אחד לשני. אני עדיין הייתי קצת בדאון בגלל סבתא, אז החלטנו לארח אצלנו לארוחת חג מצומצמת. תרנגול הודו ענקי לא היה, כי אני לא מסוגלת לגעת/לאכול בעלי כנף (עזבו, זה ארוך וזה התחיל בגיל 8), אבל היה החמין של אבא שלי בסיר של מרת׳ה סטיוארט עם ג׳חנון מחמאה שהכנתי לבד. אני חושבת שזה ממציא מחדש את המונח אוכל פיוז׳ן. החברים הביאו מרק עגבניות וחלווה וקפה שחור לעומר, והיה לנו אחלה חג הודיה ישראמריקאי.

היו אז כמה ימים קפואים אך שמשיים (מה שאפשר לי שוב להסביר לאמריקאים מהי שמש שקרנית והם התלהבו מהביטוי), אז החלטנו לסוע לטיול יומי לראשן וואלי ולעיירה הילדסבורג, עוד חבל יין פחות מתוייר בקליפורניה. הנוף פשוט מהמם בתקופה הזו בשנה והיה מאוד קשה להפסיק לצלם. כרגיל בטיולים שלנו, האוכל היה המוקד העיקרי. פתחנו את היום בקאפקייקס קרמל מלוח ותה ירוק חם ומהביל, אכלנו צהריים במסעדת טאפאס טעימה ועצרנו לטעימות יין ביקב מהמם. בסוף גם חזרנו הביתה, התחממנו קצת מתחת לשמיכה והחלטנו שאין ברירה, חייבים לאכול מרק פו ווייאטנמי, אז נסענו למסעדה האהובה עלינו והשלמנו את ההתחממות עם קערת מרק.

כבר כתבתי בבלוג בעבר על אלטרנטיבה פחות ממוסחרת לנאפה דרומית לסן פרנסיסקו, וראשן וואלי היא האלטרנטיבה הצפונית. בעיני האזור הזה הוא לא אחר מקסום (ואני שונאת את המילה הזו, אבל למקום הזה היא מתאימה). ממליצה בחום לסוע ברכב בWestside road שמתחילה בHealdsburg ולהמשיך איתה למטה לנסיעה של כ20 דקות לכל כיוון בין יקבים, כרמים ונופים יפים של העמק. היקב שציינתי למעלה נקרא J ובחודשים החמים יותר (מאי-אוקטובר) יש להם חצר שמשקיפה על הכרמים עם תפריט טעימות אוכל ויין ב40$. כשאנחנו הגענו רק חדר הטעימות הראשי היה פתוח ובכל זאת היה מאוד טעים ונעים.

ונסיים בי, זורקת עלים כי חשבתי שתצא מזה תמונה יפה ושכחתי שחוקי הפיזיקה אומרים שWhat goes up must come down*.
*אף קרן לא נפגעה במהלך הצילומים.