30.7.2011

להתראות, צ'יקי

צ'יקי, פיצ'פיץ', צ'יק מיק, או פינצ'י בשמה הרשמי, היתה הכלבה של המשפחה ב16 השנים האחרונות. אתמול נאלצנו להרדים אותה. היא היתה כבר כמעט בת 18, לא הצליחה ללכת על הרגליים האחוריות שהלכו ונחלשו בתקופה האחרונה. אתמול ב14:00 בצהרים עצרנו את זה, היא כבר לא נאבקת יותר.
לפני 16 שנים, כשהייתי בת 10 בערך, מאוד רצינו כלב. אחרי שכבר הצלחנו לשכנע את אבא שלי, דוווקא אמא שלי היא זו שלא הסכימה. היא טענה שכלב זו אחריות גדולה(בצדק), שאי אפשר לקחת ולהחזיר אחרי שבוע ובסוף כל הנטל יפול עליה. שכנענו חזק חזק, ובסוף גם היא ויתרה. את פינצ'י מצאנו במודעות "למסירה" במקומון של רחובות. אישה מקסימה שכבר היו בבעלותה שני כלבים מצאה אותה ברחוב וטיפלה בה, אבל נאלצה למסור כי לא יכלה לגדל כלב שלישי. היא היתה שקטה, מבוהלת, רזה מאוד ועם פרווה דלילה, בת שנה וחצי בערך. קיבלנו אותה יחד עם פנקס חיסונים ובו פרטי הטיפול שקיבלה עד עכשיו והשם הזמני - אסופית. אני זוכרת עד היום את הנסיעה חזרה הביתה איתה. היא ישבה כל כך שקטה, רגועה, על הברכיים של אמא שלי במושב האחורי. לא זזה לרגע. כבר אז אפשר היה לראות שהיא כלבה טובה.
ההתחלה לא היתה פשוטה. בשבועות הראשונים היא היתה בורחת ברגע שהדלת נפתחה. לאט לאט גילינו שהבעלים הקודמים שלה כנראה התעללו בה. היא מאוד פחדה מאש, מבלונים ומעיתונים ובכל השנה הראשונה אצלנו היא לא הוציאה נביחה אחת מפיה. בפעם האחרונה שהיא ברחה, אבא שלי הודיע שמספיק ודי, לא רודפים אחריה יותר. ישבנו ובכינו בבית ופתאום נשמעה דפיקה בדלת. אלון, חבר המשפחה שבאותה תקופה היה גם השכן מלמעלה עמד בדלת עם פינצ'י בידיים. "זו לא הכלבה שלכם? מצאתי אותה מסתובבת בחצר של הבניין". זו היתה הפעם האחרונה שהיא ברחה. היא כנראה הבינה. חכמה הפינצ'י הזו.
כנראה שכל אחד אומר את זה על הכלב שלו, וכנראה שזה נכון, בעיני כל בעלים הכלב שלו הכי מיוחד, אז תרשו לי...
היא היתה כלבה מאוד מיוחדת. מאוד רגועה יחסית לפינצ'רית מעורבת, עם פני שועלי קטן וחמוד. היא היתה חלק מהמשפחה שלנו במלוא מובן המילה. כשאחי ואני היינו רבים ומרביצים אחד לשני, היא היתה מגיעה להפריד בינינו, נותנת שתי נהמות וחשיפת שיניים אחת והריב היה מוריד טונים. כשמישהו מבני הבית היה חולה, היא תמיד היתה בודקת את מצבו כל כמה דקות כמו אחות דואגת, מרחרחת עם האפצ'יק החמוד שלה, נותנת ליקוק קטן. כשהייתי עצובה היא תמיד ידעה לזהות את זה, מתיישבת לידי ונותנת ליקוק מנחם, או כרבול מסמל קרבה. היא היתה כלבה מאוד אוהבת אנשים, כנראה שכלבת שמירה לא היה היעוד שלה מעולם.

יש לי כל כך הרבה סיפורים שקשורים אליה, מצחיקים, הזויים. סיפורי משפחה.
היא אהבה לשבת על תיק הבית ספר של אחי, שתמיד היה זרוק בכניסה(סליחה על האיכות הירודה).

פעם אחת היא מצאה מוצץ ברחוב. מוצץ ישן, אלו שהפלסטיק שלהם מצהיב. היא לא הסכימה להוציא אותו מהפה שלה. הסתובבה ככה יום שלם, עם מוצץ בפה ובכל פעם שניסינו למשוך אותו ממנה, קיבלנו נהמה וחשיפת שיניים מוכרת, בכל זאת פינצ'רית בדם. בסוף שיחדנו אותה בנקניק והמוצץ מצא את דרכו אל הפח.
מהפעם ההיא שבה חזרה עם רגל ירוקה מטיול הצהריים. זה לא ירד במשך שבוע שלם, למרות ששמנו את הרגל בטרמפנטין...

אני זוכרת את תקופת הייחום שלה לפני שעיקרנו אותה. היא הסתובבה בבית בתחתונים כמו גברת מגונדרת ולנו חיכתה להקת כלבים מחוץ לדלת שליוותה אותנו כל יום לבית הספר. תתארו לעצמכם שני ילדים הולכים ברחוב ומסביבם קבוצה של 5-7 כלבים בגדלים שונים. להוציא אותה לטייל היה סיוט והפך למשימת קומנדו של ממש. באותה תקופה גרנו בקומת קרקע, מזל. אמא שלי היתה יוצאת ומחכה לי ברכב. אני הייתי קופצת ממרפסת השירות יחד איתה ורצה מהשביל האחורי אל הרכב. היינו נוסעות כמה מאות מטרים ושם מוציאות אותה לטייל.
מנקה את באדי במרץ.
מחכות לאבא שלי שיחזור לרכב.

אבא שלי אהב לצעוק לה "פינצ'י! חתול!" והיא היתה מזנקת ממקומה, נעמדת זקופה ויוצאת בריצה לעשות פטרול חתולים מסביב לבית. היא אמנם היתה קטנטונת, אבל מאוד אמיצה. לא פחדה מכלבים גדולים ממנה ואם היה איזה כלב מבולבל שחשב שהוא יכול לרחרח אותה מאחור, היא היתה נוהמת איזה "רררר!" אחד קצר והוא כבר היה מבין את הרמז. באותה אדיקות היא גם שמרה תמיד על באדי הפחדנית והגנה עליה מפני כלבים שהבהילו אותה.
נחה אחרי משחק כדורגל מתיש.
היא אהבה מאוד לשחק כדורגל. העיפה את הכדור בתנופה של האף, בולמת אותו עם הרגליים או צד הגוף ורודפת אחרי הכדור שהיה בערך בגודל שלה.
היתה לה תכונה חמודה וקצת מעצבנת בו זמנית. היא היתה מתעוררת באמצע הלילה, יוצאת ממתחת לפוך, מתיישבת מול הפנים שלי ונותנת גירוד קטן באף שלי כדי שארים את השמיכה והיא תוכל להיכנס פנימה ולהתרכבל מחדש. היא היתה כלבה מאוד דעתנית. היו לה מין עיטושים מלאי משמעות שכאלה. ואם לרגע חשבת שתצליח להעביר אותה לצד שלך של העמוד, היא היתה נעמדת כמו חמורון קטן ולא מוכנה לזוז. אותה עמידה שהיא שמרה לכניסה לחצר הקליניקה של הוטרינר. ידעה בדיוק מה נמצא שם וכמה לא מתאים לה להיכנס.
אחרי מקלחת...
הישיבה הטיפוסית שלה. כשמישהו מבשל במטבח, היא מיד מתיישבת כך לידו, ממש כמו בנאדם.

16 שנים זו תקופה ארוכה. היא שזורה בכל חיי הבוגרים עד היום, וחסרה לי כל כך, למרות שכבר תקופה די ארוכה אני לא גרה בבית. ידענו שהרגע הזה יגיע, שנאלץ לקבל את ההחלטה הזו, הכל כך קשה. מצד אחד, זה אחד היתרונות שיש לחיות מחמד לעומת בני אדם. אפשר להחליט שאתה עוצר את הסבל. מצד שני, מאוד קשה לדעת מתי הזמן המתאים, שלא מוקדם מדי. אני מרגישה שעם פינצ'י עשינו את זה בזמן, יחסית. בשבוע האחרון מצב הרגליים האחוריות שלה החמיר משמעותית והיא בילתה את רוב היום בסלסלה שלה. בסופו של דבר היא לא הצליחה לעמוד כדי לעשות פיפי. בחמישי ניסינו מוצא אחרון, קורטיזון, אבל גם זה כבר לא עזר. היא כלבה שמעולם לא ייללה או בכתה, ובלילה שבין חמישי לשישי היא ייללה מתסכול על כך שהיא לא מצליחה לעמוד. הבנתי שהגיע הזמן, שמגיע לה כבוד אחרון ולתת לה ללכת בכבוד ובלי סבל מיותר. אני חושבת שהיו לה חיים טובים וארוכים בסך הכל, עם משפחה שאהבה אותה ודאגה לה. היא ישנה עכשיו לעולמים בחצר שאהבה כל כך.
להתראות כלבונת חמודה שלי, צ'יקי שלי, אני אוהבת אותך מאוד וכבר מתגעגעת...

12 תגובות:

Dush אמר/ה...

בתור מישהי שעברה פרידה כזאת לפני כמעט ארבע שנים, אני רק יכולה להבין כמה קשה לך ולשלוח לך חיבוק אוהב.

מיראל

אנונימי אמר/ה...

היא נראת הכי מקסימה בעולם, כלבה עם אופי וחיוך, במיוחד בתמונה האחרונה :] מבחינתי לקבל את ההחלטה הזאת זה אולי הדבר הכי קשה שצריך להחליט איי פעם.. תמיד טוב לזכור שהיא חיה חיים מאושרים :]
אנה

קרן אמר/ה...

מיראל, בכיתי הרבה בשבוע האחרון, אני משתדלת לזכור רק רגעים יפים, תודה על החיבוק והתגובה התומכת...

אנה, תודה שבחרת להגיב. היא באמת היתה כלבה עם אופי. אני באמת משתדלת להזכיר לעצמי שהיו לה חיים יפים וארוכים יחסית. תודה לך.

חן אמר/ה...

ריגשת אותי. לפני 5 שנים עברתי אותה פרידה כואבת מכלבה אהובה שהיתה בת 19 וסבלה מבעיות זקנה (וגם משטיון. זה היה הזוי)
נשבענו לא לקחת יותר כלב בחיים, הכאב היה כל כך נוראי. חודש אחרי כבר אימצנו כלבה חדשה, כי היה חסר לנו משהו, שנה אחרי עוד כלב ושנה מאוחר יותר עוד כלבה.

מחבקת מרחוק ומבינה את הכאב. היא נראת מקסימה ונבונה מהתמונות.

אנונימי אמר/ה...

יש לי כלבה בת שנתיים, דומה מאוד לכלבה שלך... אני כל כך פוחדת מהיום הזה שהיא כבר לא תהיה...
הסיפורים על הכלבה שלך, ממש מזכירים לי את הכלבה שלי.
גרמת לי לבכות..

Sharona R - שרונה ראובני אמר/ה...

עצוב, היא נראית כזאת נשמה טובה. שולחת לך חיבוק.

קרן אמר/ה...

חן, קשה לראות אותם מזדקנים מול העיניים, הא?
כרגע אני לא חושבת שההורים שלי יקחו עוד כלבה, באדי עדיין אצלם. ואני לא מוכנה לזה נפשית או מבחינת סדר היום. יקח קצת זמן, אבל אני יודעת שתהיה לי עוד כלבה, מתישהו. תודה על החיבוק וההבנה.

אנונימית, אם היא בת שנתיים יש לך עוד הרבה שנים של הנאה איתה, אל תחשבי על מה שיכול לקרות עוד 10 שנים ויותר... תיצרי לעצמך עוד שנים של סיפורים איתה :)

שרונה, תודה על החיבוק.

אור אמר/ה...

קרן, ריגשת אותי מאוד
הזכרת לי שבאמת היו לנו הרבה חוויות עם הכלבה שלנו..

רחלי אמר/ה...

עצוב :-( קשה להיפרד מחיית מחמד אהובה. היא נראית כזו כלבה מתוקה ומקסימה.

קרן אמר/ה...

אור, ב16 שנים יש הרבה חוויות. בכל פעם אני נזכרת בעוד סיפורים ומקרים...

רחלי, היא באמת היתה אהובה ומקסימה. אני מאחלת לילדים שלי לגדול עם כלבה כזו.

נגה אמר/ה...

וואו זה כל כך עצוב ומרגש. אפשר להתנחם בכך שאתם זכיתם בכלבה מקסימה כמוה והיא זכתה בבעלים אוהבים כמוכם. אני בטוחה שההחלטה שקיבלתם הייתה קשה אבל לפחות היא לא סבלה יותר...

קרן אמר/ה...

נגה, אני מנסה לשכנע ולנחם את עצמי בדיוק במה שאמרת. תודה על התגובה החמה.