הסופ"ש הזה התחיל בצורה מעולה ביותר, כרגע אני חוששת "לפתוח פה" ולספר לפני שיהיו תוצאות ממשיות באמת, אבל בחמישי קיבלתי סופסוף אבחנה לבעיית הברכיים שגררתי במשך שלוש שנים שלמות. עם פתיחה חיובית שכזו, כבר לא באמת משנה מה נעשה :)
בשישי נסענו לביקור בנהריה. הפעם האחרונה שנסענו צפונה היתה לפני החתונה, כך שזה היה ביקור ראשון מאז שאנחנו נשואים. העברנו את הסופ"ש לאט ורגוע, בצפיה בסרטונים מהחתונה, בשיחות על המצב ובהשלמת שעות שינה. בשבת יצאנו מוקדם חזרה למרכז בכדי להספיק לנוח לפני ההפגנה.
מה לבשתי?
חצאית מהוניגמן, הועברה מאמא.
גופיה מקסטרו, 39 ש"ח.
סנדלים של איפנמה, 89 ש"ח.
טבעת כתומה מבילי תכשיטים, 90 ש"ח.
משקפי שמש של אירוקה.
זו היתה הפעם הראשונה שלנו בהפגנות של שבת. בפעמים הקודמות לא יצא לנו להצטרף מכל מיני סיבות ואילוצים והשבוע החלטנו שאין יותר אילוצים, הולכים. התחברנו אל ההמון הרגוע דרך אבן גבירול והגענו עד קפלן. אני זוכרת שבשבוע שעבר ישבתי מול הטלויזיה וצפיתי בהפגנה ולא הבנתי איך יכול להיות שיש שם 150 אלף איש. אתמול, כשהייתי שם בעצמי, הבנתי איך זה מרגיש להיות אחת מ300 אלף איש. כל רחובות האזור, הגדולים וגם הקטנים, היו מוצפים בנחילי אנשים. צועדים עם חיוך, מתרגשים מההמון הזה. היה משהו מאוד עוצמתי בנוכחות שם. זו לא היתה הפגנה אלימה, או ונדליסטית. זו היתה הפגנה מנומסת, מקשיבה להוראות, לוחצת יד לשוטרים, מחלקת בקבוקי מים לילדים עייפים. ראיתי שם אנשים כמוני, כאלה שקמים כל בוקר למשרה טובה, שעבדו קשה כדי לסיים תואר שיוביל אותם למשרה ההיא, אנשים שנושאים בנטל המיסים הכבד ויוקר המחייה הגבוה ולא רואים איך הם מצליחים גם לקנות דירה וגם לשלם על ילד מתישהו בעתיד.
אני לא יודעת לומר בוודאות שמשהו יקרה בסופו של המהלך הזה, מאחר וכל כך הרבה דברים קורים מסביבנו ויש כל כך הרבה אופציות לספינים(כמו שביבי אוהב) - "מה יקרה בספטמבר" או "דירוג האשראי של ארה"ב ירד והבורסות קורסות". הדבר היחיד שאני מקווה שבכל מקרה ישאר הוא ההבנה שמגיע לנו יותר, שאפשר לעשות אחרת. גם אם זה לא יקרה בשנה הקרובה, כי אין פתרונות קסם, שמישהו ירים את הכפפה וישנה כאן משהו, כי אפשר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה