בתקופה האחרונה התחלנו לצפות בסופרנוס, ממש מהתחלה. השתלטות תוכניות הזמר על הטלויזיה הצריכה מאיתנו למצוא משהו לבהות בו מדי פעם. הסדרה שודרה לראשונה כשעוד הייתי בחטיבה, לא לגמרי קהל היעד ולכן בזמנו לא צפיתי בה. יצא לי לצפות בכמה פרקים ממנה כשהייתי בתיכון, אבל לא הבנתי אותה כל כך.
עכשיו מדובר כבר בסוג של התמכרות ופתאום גם תת המסרים בה הרבה יותר גלויים לעיני. החלק המרתק ביותר לטעמי הוא דווקא המלתחה של הדמויות. כשרוצים לגרום לטוני, המאפיונר שהולך לפסיכולוג, להראות קשוח, מלבישים אותו בג'קט עור שחור ומצמידים אליו סיגר. בסצינות שבהן מנסים לגרום לאמריקאים להזדהות עם הדמות ולשוות לו all american look, מלבישים אותו בפולו ומכנסי חאקי, ושולחים אותו לקאנטרי קלאב או למנגל בחצר, כי אין יותר אמריקאי מזה.הבגדים של מדו סופרנו כבר מזכירים את החלקים הממש גרועים של הניינטיז. עם שרשראות הקולר הלא מחמיאות בעליל, הג'ינסים חסרי הצורה שיגרמו אפילו לישבן של מרינה קבישר להראות כמו טנק וכמובן, שפתון בצבע חום זוועות.
אני חושבת שבמיוחד בארץ, אנשים פחות חושבים על מה שהם לובשים ומה זה אומר עליהם, מה הם מנסים לשדר לסביבה לגבי עצמם. אם נשים לרגע בצד את עניין האסתטיות של הבגדים, כי מהבחינה הזו כן חל שיפור, אני חושבת שבארץ בימינו "מתלבשים" הרבה יותר מפעם. אם בעבר ג'ינס היה פריט לגיטימי ללבוש לחתונה, גם עבור נשים, היום כמעט ולא רואים נשים בג'ינסים באירועים וגם הגברים מתאמצים ונפרדים ממנו לערב אחד.
זו לא הנקודה שלי. הנקודה שלי היא שאיפשהו בתהליך שיפור הלבוש אבדה הזהות. רוב האנשים מתלבשים אותו הדבר, כמעט ללא טאצ' אישי. גם הנערות שניכר כי "השקיעו" במראה, נראות בסופו של דבר כמו אוסף שכפולים - סקיני ג'ינס צבעוני, סטרפלס בצבע אחיד, עקבי ענק שהן מדדות עליהם בקושי, שיער מגוהץ למשעי ואיילנר בעובי שלא היה מבייש את איימי וויינהאוס. ושלום לאינדווידואליזם. כשצופים בסדרת טלויזיה עם מלבישה טובה, רואים איך הדמות באה לידי ביטוי במכלול של דברים שלאו דווקא קשור לשחקן ומתבטא בלבוש ובסטיילינג. מצד שני, בגוסיפ גירל היו תלבושות מרהיבות, אבל מלבד בלייר וצ'אק לאף אחת מהן לא הייתה אמירה אמיתית שקשורה לאופי הדמות.
אני לא יודעת אם יש לי פואנטה, אבל אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה שקצת חסרה לי תעוזה במינון נמוך מצד אנשים שטוענים שהם מכורים לאופנה(אני לא חושבת שהיתה בחורה אחת באודישנים לתוכניות הזמר השונות שלא אמרה משהו לגבי חיבה לאופנה ורובן נראו כמו שכפולים של קודמותיהן). יכול להיות שזר יאמר דברים זהים גם על צורת הלבוש שלי, אבל בעיני כן יש סגנון מסויים שעומד מאחורי הפריטים שיושבים אצלי בארון וגם אני מנסה מדי פעם לשבור את השגרה עם פריט או שניים "מעניינים" קצת יותר, כמו הסנדלים האלה למשל.
מה לבשתי?
חצאית מגאפ לפני כמה עונות, 140 ש"ח.
גופיה מH&M בסייל לפני כמה עונות, 30 ש"ח.
סנדלים מאלדו בארה"ב, כ180 ש"ח.
גרביונים מקלזדוניה בברצלונה, כ20 ש"ח.
ג'קט ממנגו בברצלונה, כ420 ש"ח.
עכשיו מדובר כבר בסוג של התמכרות ופתאום גם תת המסרים בה הרבה יותר גלויים לעיני. החלק המרתק ביותר לטעמי הוא דווקא המלתחה של הדמויות. כשרוצים לגרום לטוני, המאפיונר שהולך לפסיכולוג, להראות קשוח, מלבישים אותו בג'קט עור שחור ומצמידים אליו סיגר. בסצינות שבהן מנסים לגרום לאמריקאים להזדהות עם הדמות ולשוות לו all american look, מלבישים אותו בפולו ומכנסי חאקי, ושולחים אותו לקאנטרי קלאב או למנגל בחצר, כי אין יותר אמריקאי מזה.הבגדים של מדו סופרנו כבר מזכירים את החלקים הממש גרועים של הניינטיז. עם שרשראות הקולר הלא מחמיאות בעליל, הג'ינסים חסרי הצורה שיגרמו אפילו לישבן של מרינה קבישר להראות כמו טנק וכמובן, שפתון בצבע חום זוועות.
אני חושבת שבמיוחד בארץ, אנשים פחות חושבים על מה שהם לובשים ומה זה אומר עליהם, מה הם מנסים לשדר לסביבה לגבי עצמם. אם נשים לרגע בצד את עניין האסתטיות של הבגדים, כי מהבחינה הזו כן חל שיפור, אני חושבת שבארץ בימינו "מתלבשים" הרבה יותר מפעם. אם בעבר ג'ינס היה פריט לגיטימי ללבוש לחתונה, גם עבור נשים, היום כמעט ולא רואים נשים בג'ינסים באירועים וגם הגברים מתאמצים ונפרדים ממנו לערב אחד.
זו לא הנקודה שלי. הנקודה שלי היא שאיפשהו בתהליך שיפור הלבוש אבדה הזהות. רוב האנשים מתלבשים אותו הדבר, כמעט ללא טאצ' אישי. גם הנערות שניכר כי "השקיעו" במראה, נראות בסופו של דבר כמו אוסף שכפולים - סקיני ג'ינס צבעוני, סטרפלס בצבע אחיד, עקבי ענק שהן מדדות עליהם בקושי, שיער מגוהץ למשעי ואיילנר בעובי שלא היה מבייש את איימי וויינהאוס. ושלום לאינדווידואליזם. כשצופים בסדרת טלויזיה עם מלבישה טובה, רואים איך הדמות באה לידי ביטוי במכלול של דברים שלאו דווקא קשור לשחקן ומתבטא בלבוש ובסטיילינג. מצד שני, בגוסיפ גירל היו תלבושות מרהיבות, אבל מלבד בלייר וצ'אק לאף אחת מהן לא הייתה אמירה אמיתית שקשורה לאופי הדמות.
חצאית מגאפ לפני כמה עונות, 140 ש"ח.
גופיה מH&M בסייל לפני כמה עונות, 30 ש"ח.
סנדלים מאלדו בארה"ב, כ180 ש"ח.
גרביונים מקלזדוניה בברצלונה, כ20 ש"ח.
ג'קט ממנגו בברצלונה, כ420 ש"ח.
תגובה 1:
לגבי מה שכתבת על מדו - לפעמים כשאני רואה סרטים, קליפים וסדרות מסוף הניינטיז ומתחילת האלפיימ'ז אני קצת נהנית מהסתמיות של הלבוש שם. פשוט כי זה מרגיש קצת פחות "עשוי" וקצת יותר ספונטני וחמוד מאשר היום.
מה שכן, אני חושבת שהדברים הללו מתאזנים מדי כמה עשורים. האייטיז כנראה היו הכי "עשויות" שיש, ולכן הניינטיז ותחילת האלפיים איזנו אותן. בשנים האחרונות חזרנו לאובר-השקעה, שעכשיו מתאזנת עם טרנד הגראנג' (הדי פתטי ו-out of context, אבל זה כבר סיפור אחר) שתוקף אותנו.
לגבי אינדיבידואליזם - לא יודעת מה לומר לך. נראה לי שאופנה וטרנדים היו מאז ומעולם עניין די עדרי. אנחנו מרגישות את זה עכשיו כי אנחנו חיות בתוך זה, אבל נראה לי שלכל תקופה יש את העדריות האופיינית לה. בכל עשור יש המוני אנשים שמשקיעים שעות מול המראה ולא מעט כסף כדי להיות מיוחדים ממש כמו כולם :P
הוסף רשומת תגובה