חופשי

כמו שכבר עדכנתי בחמישי האחרון, בבוקר יום ההולדת ה27 שלי הגשמתי חלום קטן וביצעתי צניחה חופשית.
כמה שבועות לפני יום ההולדת עומר הודיע לי שהוא אחראי לתוכנית האומנותית ליום ההולדת שלי ושזו הפתעה. כמה ימים לפני התאריך הוא עדכן שמדובר ב"הפעלה" של כמה שעות ושהוא יגיד לי מה צריך להכין ממש לפני היציאה.

בחמישי בבוקר התעוררנו, קפצנו למרכז המסחרי וקנינו כל מיני דברים טעימים בכדי להכין ארוחת בוקר קלילה אך מפנקת בבית. כשסיימנו את ארוחת הבוקר, עומר שלח אותי להציץ באייפד ושם חיכתה לי תמונה של צניחה חופשית. חייכתי מלאה בשמחה וציפייה. כבר המון זמן שרציתי לעשות את זה, אבל בשגרת החיים קצת קשה לעשות את הצעד. אני מניחה שכשנמצאים בטיול הגדול אחרי צבא יותר קל לעשות "פעילויות אקסטרים"...

את הצניחה שלי עשיתי במועדון פרדייב בחוף הבונים. הצוות מאוד מקצועי ונחמד, הכל שם מתקתק וניכר שכל העובדים נהנים מאוד מהעבודה שלהם שם. לאחר אימון קצר שכלל הסברים על קיפולי רגליים וידיים הגיע הזמן לעלות למטוס. זה אולי ישמע לא אמין, אבל באמת שלא פחדתי, יכול להיות שהסיבה לכך היא שבאמת כבר המון זמן שאני רוצה לעשות את זה. זו חוויה מטורפת וממלאת אדרנלין, אבל היא לא מפחידה(אלא אם אתם סובלים מפחד גבהים). התחושה הזו, של הנפילה החופשית שנמשכת כמה עשרות שניות היא בלתי ניתנת לתיאור. אני מאוד שמחה שיצא לי לחוות את זה וממליצה בחום לכל המתלבטים והמתלבטות לסוע לקפוץ, כנראה שלא תתחרטו :)

לאחר הנפילה החופשית נפתח המצנח ואפשר להנות מכמה דקות של נוף מדהים. החופים באזור הזה יפיפיים עם מים בצבע תורכיז וחול בהיר. לשמחתי היתה ראות ממש טובה ביום הצניחה שלי כך שיכולתי להנות מנוף של רצועת חוף די ארוכה. היה יום ממש יפה עם ענני כבשה קטנים שגרמו לתמונות לצאת מעולה. ניצלתי את ההזדמנות באוויר וביקרתי ענן, לח שם בפנים.

ואי אפשר בלי כמה טיפים פרקטיים:
1. אני ממליצה מאוד לבחורות שלא ללבוש חזיה עם ברזלים אלא טופ. אני לבשתי טופ והרתמות ממוקמות ממש על החזה בחלק מהזמן, כך שבמידה ותהיו עם חזיית ברזלים, זה כנראה יכאב וממש לא בא לכן שמשהו יציק לכן בזמן הזה.
2. מבקשים שלא ללבוש גופיות, כי הרתמות יכאיבו ובצדק. אני ממליצה לגנוב חולצה מהחבר/בעל/אח. אותי למשל טיפה מבאס לראות שבכל התמונות יצא שאני עם מחשוף ענק. קחו בחשבון שהתמונות זו המזכרת שלכם מהיום הזה, אז תבחרו חולצה בצבע שאוהבים ורמת חשיפה שמתאימה לכם :)
3. בלי לשים לב, קל מאוד להישרף שם. ממליצה בחום להביא מקדם הגנה לידיים וגם לפנים. חשוב.
4. תכינו לכם משהו מתוק לאחר הצניחה או שתקנו בבית קפה/קיוסק שממוקם שם. אחרי כל האדרנלין הזה יש ירידה של רמות הסוכר בדם. אני נחתתי וסיימתי בקבוק קולה(רגילה, בדרך כלל אני בזירו או מים) בכמה שלוקים מהירים.

אחרי הקפיצה והשיחה "אמא קפצתי, תרגעי, אני אחרי ובחיים" קפצנו לחוף הסמוך שהוא בכלל שמורת טבע ובדקנו את המים בגובה העיניים. מעלינו רחפו הבאים בתור במצנחים צבעוניים.

זהו, חזרה לקרקע. אני מחכה כבר לפעם הבאה(כן, בהחלט הולכת להיות כזו)!

היום יום הולדת!

זה יהיה קצרצר וממצא.
היום אני חוגגת יום הולדת 27. לרגל המאורע עומר חשב שזה זמן טוב להציע לי להגיע לשמיים ולעשות את כל הדרך חזרה:

היום בבוקר צנחתי בחוף הבונים, זו היתה חוויה מדהימה!
כבר המון זמן שרציתי לעשות צניחה חופשית, אבל קצת קשה לפעמים לעשות הפסקה מהשגרה ולעשות משהו מעט משוגע, מזל שעומר כאן כדי להגשים משאלות.
עוד פרטים וחוויות מיום ההולדת המטורף הזה בשבוע הבא...

סופ"ש חסר מוזה

הסופ"ש האחרון היה כל כך רגוע ונינוח שאם היינו נרגעים יותר, כנראה שהיינו בקומה. אמנם נשמע שלא היה סופ"ש מוצלח במיוחד, אבל כמו שבטח שמתם לב בעצמכם, בחום הזה תנועות שהן מעבר למינימליות ההכרחית גוררות רצון עז לחבק מזגן. אז אני מזהירה מראש, המון מוזה לביגוד לא היה לי השבוע ולכן הפוסט הנוכחי וגם זה שאחריו כנראה שלא יהוו השראה לביגוד אופנתי במיוחד, אלא יותר יומן סיכום של שבוע חם מדי ליותר מג'ינס וטישירט.

בשבת אחר הצהריים החלטנו לנסות לקפוץ לים. בדרך כלל בשעה 16:00 כבר נעים ופחות חמים, אבל בשבת האחרונה זה לא עבד לנו ובשילוב עם צעקות מעצבנות של המציל הביקור הפך לקצר מהרגיל. כשלבשתי את הגלבייה הזו בבית עומר צחק עליי ושאל אם לא שכחתי את מגשי העוגיות שלי במטבח. ניסיתי להסביר שרק בארץ זה לא מקובל להגיע לים עם בגדי חוף ושזה דווקא מאוד נוח אבל הוא כבר לא הקשיב לי התחיל לעשות תנועות ריקוד מרוקאיות.

מה לבשתי?
גלבייה מH&O לפני שנתיים, 30 ש"ח.
בגד ים מאסוס, כ30 ש"ח לחלק העליון ו25 ש"ח לחלק התחתון(שקצת קשה לראות אבל יש בו לימונים בצהוב וורוד).
כפכפי הוויאנס מתנה מאחי מברזיל.
כובע מחנות בשנקין/אלנבי, 40 ש"ח.
תיק קש  ע-נ-ק-י, ירושה מאמא.
מנגו מתוק ופריך מהעץ בחצר של ההורים.

והנה חבר שבא לבקר בחוף

Spotted on the playground

בשני האחרון נםגשנו עם חברים בקפה השכונתי(אני יודעת שנשמע שאני מקבלת מהם אחוזים, אבל אני באמת באמת לא), קפה רונה. מאחר ובאנו ברגל, היה זמן להשתשע בקצת צילומים מקדימים. הערב הזה כלל שתי תגליות מרעישות מבחינתי. הראשונה, חצי גולדסטאר מהחבית עולה 20 ש"ח בלבד בקפה רונה, ממש חזרה לימי הסטודנטיאלים בבן גוריון. התגלית השניה, נדנדות זה ממש כיף!

התגובה הראשונית שלכם לתגלית הראשונה תהיה "שווה, אולי נקפוץ לשכונתי הזה". התגובה הראשונית לתגלית השניה תהיה "מה יש לה, זאת? נדנדות בגילה המתקדם ועוד בלי אף ילד בסביבה?". אם בכל זאת בחרתם לקפוץ לקפה רונה לבירה אז תקחו בחשבון שהבראוניז וסלט הקינואה ממש טובים, שהמטבח נסגר ב22:00 והמקום עצמו נסגר ב23:00 באמצע השבוע(בכל זאת, מדובר בשכונה בורגנית יחסית), בשישי לצערנו נסגר ב16:00.

מה לבשתי?
חצאית מגולף מלפני כמה שנים, 70 ש"ח.
חולצה מטומי הילפיגר בארה"ב, כ70 ש"ח.
סנדלים מסטיב מאדן מלפני כמה שנים(שכנראה הגיע זמנם), 240 ש"ח.
שרשרת שהכנתי בעצמי מפימו, כ20 ש"ח לחומרים.
מניפה שמצילה אותי מימי החום הקשים, מתנה מתצוגת האופנה של קום איל פו לפני כמה עונות.
חגורה מנצנצת ממכנסיים שקניתי בזארה.

ונחזור לנדנדות. אני חושבת שלא ישבתי על נדנדה בערך מאז החטיבה ולכן אני חייבת לומר שזה ממש משעשע. בסוף יום העבודה המעייף, זה ממש מרענן להרגיש ילדים לכמה רגעים (ודווקא בגלל שלא היו ילדים מנוזלים בסביבה). הנה, תראו איזה חיוך מרוח לי על הפנים:

Color Pop

שישי האחרון כלל ביקור בלא מעט מקומות. את הבוקר פתחתי אצל ההורים ברחובות, בארוחת בוקר קלילה ומשם מיד לקוסמטיקאית. לאחר מכן קפצתי לקנות כמה דברים במרכז העיר רחובות והופ, חזרה לתל אביב במטרה לצאת לנהריה.
כעבור שעתיים נסיעה והרבה עייפות, נחתנו בצפון. הרכב לא הבין מה נפל עליו.

לאחרונה התחלתי להתמיד ביוגה. נפתח שיעור יוגה שבועי במשרד בעלות סמלית. השילוב של המחיר הנמוך והנוחות של לפסוע כמה צעדים והנה אני בשיעור גרמה לי להתמיד וגם להתאהב בה. רציתי להוסיף שיעור בשבוע באזור הבית שלי, אבל לא הצלחתי למצוא סטודיו ברמת אביב שהוא גם מומלץ וגם לא Over priced. החלטתי ששוב הפלייסטיישן יבוא לעזרתי וכל שהייתי צריכה בכדי לתרגל יוגה בבית הוא מזרן. חיפשתי באינטרנט ואז נזכרתי שאני גם ככה אהיה במרכז העיר ברחובות בשישי ושיש חנות קטנה של בגדי ספורט ומוצרים נלווים, ממש ליד המשטרה, ושאולי שווה לבדוק שם. אני ממש שמחה שהתאפקתי משתי סיבות. האחת, המזרן היה זול בכמעט 30 ש"ח לעומת המחיר באינטרנט לאותו המזרן בדיוק. הסיבה השניה היא שתמכתי בעסק קטן ומקומי ואולי זו טיפה בים, אבל לי זה נותן תחושה טובה.

על הביגוד הזה אמרו במשפחה של עומר שפעם זה היה ממש חטא אופנתי לצאת ככה מהבית וזה לבוש של פיג'מה או תחפושת ליצן, אבל הם יודעים שהיום זה כבר בסדר אבל לא מבינים מתי קרה המהפך. אולי אני צריכה לעשות להם הקרנה מרוכזת של "ספטמבר אישו" ושל ה"שטן לובשת פראדה", את התשובה הם יקבלו שם :)

מה לבשתי?
חצאית מזארה, 200 ש"ח בקיץ שעבר.
חולצה מפוראבר 21, 35 ש"ח בארה"ב.
סנדלים של איפנמה, 89 ש"ח דרך סטיילריבר בקיץ שעבר.
טבעת מH&M מהחורף האחרון, 10 ש"ח.

ים בקז'ואל

זו היתה הפעם השניה שלנו בים בשעה לא בדיוק קונבנציונלית. אני מניחה ששמתם לב שחם, ממש חם. אני לא טובה בחום. לאחרונה גילינו את אופציית הים הסטרלית ופחות חמה. להגיע לחוף הצוק בשעה 5, לשבת בטרסות עם בירה קרה, חברים טובים ולהנות מהבריזה. הים גם ככה סוער מאוד בשבועיים האחרונים ומלא במדוזות כך שלא כל כך מתחשק להיכנס ושיזוף זה לא ממש בריא, כך שביקור בשעות אחר הצהריים והמנעות מהחול הם אופציה לא רעה לתקופה הזו.

מאחר והדרס קוד לביקור בחוף חורג מהנוהל הרגיל, הפעם החלטתי לוותר על בגד הים ולהישאר בבגדים קצרים וקלילים. כמה חבל שזה כנראה היה יומה האחרון של החולצה הזו. הריצ'רץ' האימתני של המכנסיים החליט לצאת למלחמה נגד החולצה והשקיע ככל יכולתו לחרב אותה. החולצה הסתבכה בריצ'רץ' עד כדי כך שכדי להשתחרר מהתסבוכת הזו נאלצתי לגזור את דרכי החוצה. המכנסיים נצחו, החולצה הפסידה. עדיין לא אמרתי נואש, אני אנסה לקצר את האורך שלה ואולי היא בכל זאת תמשיך להיות שימושית. אגב, המראה הבא לא בדיוק מלבב. אני, מנסה להשתחרר מהכלא שכפה עליי הריצ'רץ', מושכת אותו ביד אחת ואת החולצה ביד השניה, לרגע הרגשתי כמו כלב שרודף אחרי הזנב. סופסוף אני מבינה למה הם עושים את זה!

מה לבשתי?
חולצה מהוניגמן עודפים, 30 ש"ח.
מכנסיים מטופשופ, 120 ש"ח.
סנדלים מגולף, 70 ש"ח.
שרשרת משוק הכרמל ותליון מתנה ממועדון הלקוחות של רביד.
צמיד עץ מקוסטה ריקה, 20 ש"ח.
כובע מקוסטה ריקה, 50 ש"ח.

טיול בשכונה

בשישי האחרון ההורים ציינו 30 שנות נישואין, בלי יותר מדי רעש וצלצולים, בדיוק כמו שמתאים להם. החלטנו להישאר לסופ"ש ברחובות, משהו שמזמן לא עשינו. האמת, אחרי ארוחת הערב השכללה כל טוב ולא מעט יין, התאים לנו לטפס כמה מדרגות ולישון, מבלי הצורך להתניע את הרכב(גם אם רק לחצי שעה).

למחרת התעוררתי לשייק מנגו קר ומתוק, ממש כמו בתאילנד (בלנדר זו המצאה גאונית. מקווה שלא יקח עוד הרבה זמן עד שיהיה לי מטבח שיוכל להכיל בלנדר). ואם כבר מדברים על חו"ל... בעוד קצת יותר מחודש אנחנו טסים לברלין. נשמח לקבל המלצות/לינקים למסעדות ומקומות שאסור לפספס. יש לא מעט טיפים אונליין, אבל לא לדברים ספציפיים. So shoot!

מה לבשתי?
גופיה מאסוס, 45 ש"ח.
חצאית של ג'ייסון וו לטרגט(דרך איביי), כ150 ש"ח.
שרשרת מאיביי, 40 ש"ח.
נעליים משומייקר.
באדי הושאלה מההורים והסכימה לצאת לטיול לפני 7 בערב לצורך הצילומים.

A blast from the past

בשבת האחרונה קפצנו לבקר את ההורים ברחובות. לאחרונה סבתא שלי החליטה להעביר חלק מהכלים שלה להורים ואלינו. כשהמשפחה של אמא שלי עלתה לארץ מברית המועצות(היום אוקראינה) בשנת 72' הם שלחו לארץ מכולה מלאה בריהוט, כלי בית, בגדים ופסנתר צימרמן אחד שלא הבין למה מעבירים אותו ממזג האוויר הנעים של קייב. המכולה הגיעה חצי שנה אחריהם לישראל ובתקופה שקדמה להגעה שלה הם הסתפקו בריהוט הבסיסי שכללה הדירה שקיבלו מעמידר.

אני מדמיינת איך נראה אז, לפני 40 שנה, הרחוב שבו גרה סבתא שלי בבאר שבע. הבניה של בנייני הרכבת הכעורים בדיוק הסתיימה ומסביב הכל מוקף בחול והפודרה הדרומית המוכרת. כל המשפחות בשכונה היו משפחות עולים, מכל העולם. המכנה המשותף של כולם הוא שכולם לא ידעו עברית ואת כולם זרקו בבאר שבע, מימוש חזון כור ההיתוך של בן גוריון, בבירת הנגב. הערב רב הזה גרם לכך שעד היום, החברות של סבתא שלי מגיעות מכל קצוות תבל. רבקה מאנגליה, איידה ממרוקו, רוזיטה מקולומביה ורק רוזה מברית המועצות. כל אחת עם העברית השבורה שלה, עם המבטא הזר שלא נחלש גם אחרי 40 שנות ישראליות.

בכל אופן, חזרה לכלים. בלי הבית שסבתא שלי הביאה כללו סט שלם של כלי חרסינה, 72 חלקים(או בניסוח של סבתא שלי "זה סרוויס משהו טוב, היה 72 חתיכה, אבל חתיכה אחד נפל"), כולל הארון שמכיל אותו, שלאחרונה הסתבר לי שנקרא סרוונט. שנים חשבנו שהסרוונט הוא אחד החלקים בסרוויס, שכולל מלבד צלחות גם את כלי ההגשה תואמים, עד למלחיה ופלפליה. הסט הזה היה בשימוש פעם אחת על ידי סבתא שלי, לארוחת האירוסין של דודתי אלה ז"ל. לאחר הארוחה ההיא הוא נרחץ, נוגב והכונס למה שנדמה כמו מנוחת עולמים באותו סרוונט מהולל. ביוזמתה של אמא שלי וללא כל התנגדות מצד סבתא, הסרוויס זכה להתאוורר לאוויר העולם ועבר למשכנו החדש ברחובות. בשבת האחרונה אכלנו את ארוחת הצהריים על הסרוויס, כולל כלי ההגשה מסביב(יש גם כלי לרוטב, שכנראה לעולם לא יהיה בשימוש. מי מגיש רוטב בימינו?). אבא שלי טוען שהסרוויס מצועצע ומכוער. כנראה שיש משהו במה שהוא אומר, אבל מבחינתי יש בו קסם מסויים שמרגיע את הקשקוש שבו.

נסיים בפרט משעשע. מסתבר שבשנות ה70' המוקדמות באירופה כבר היה מדיח כלים. על הצד האחורי של כל הסט מוטבע הכיתוב "Dishwasher proof". אותי זה הפתיע!

מה לבשתי?
גופיה ששופצרה מהארון של סבתא.
מכנסיים מאסוס, כ50 ש"ח.
סנדלים של פליי לונדון, 320 ש"ח.
קשת לשיער מהחתונה, נרכשה באמסטרדם, 10 ש"ח.
טבעת ורד מאטסי, 15 ש"ח.

התמונות כאן מוכיחות למה אני חייבת משקפי שמש, אני פשוט לא מסוגלת לפתוח את העיניים בחוץ. גם אם השמש לא ישירות אליי ואני עומדת בצל. אז סליחה על הפרצופים :)