אילוצים אופנתיים

כמו שכבר רמזתי בפוסט הקודם, אני מתחילה בטיפול חדש לבעיית הברכיים שלי. הטיפול עובד בינתיים מצויין ושיפר את המצב, אבל מגביל אופנתית. הברכיים ואזור הירכיים מכוסים במדבקות מיוחדות בצבע תכלת בוהק, עד לגובה של כ5 ס"מ מתחת לברך. לא כל כך נוח ללבוש מכנסיים עם המדבקות כי זה עלול לקלף אותן, מה שאומר שכל השמלות והחצאיות שלי צריכות להגיע עד לאורך הזה. יש ברשותי כמה שמלות שכאלה, אבל רובן חושפניות מדי בחלק העליון, מה שלא מאפשר ללבוש אותן למשרד.

עם רשימת הדרישות הזו יצאתי אתמול לשיטוט בקניון רמת אביב - 1. באורך מתחת לברך. 2. במידה ומדובר בשמלה, שלא תהיה בעלת מחשוף עמוק מדי. לא רשימה מורכבת או ארוכה, נכון? מסתבר שהמשימה היתה לא פשוטה בכלל.

ברנואר לא מצאתי שמלת מקסי מתאימה לתיאור. היו חצאיות מקסי, אבל הן היו תפורות מבד עבה מאוד ומכוער מאוד. נקסט.

פול אנד בר עברו כבר לקולקציית המעבר ולא נמצא אף פריט ארוך בשתי הקולקציות. נקסט.

בזארה היו רק חצאיות מבד כותנה בגזרה קצת מוזרה ובצבעים בוהקים מאוד כמו כתום, ורוד ואדום ולא שמלת מקסי אחת לרפואה. לא ממש מתאים, נקסט.

מהיאוש נכנסתי לקסטרו(למקרה שאתם לא עוקבים, אני לא מחבבת אותם ב-כ-ל-ל, תמחור גבוה על איכות נמוכה) וגם שם לא ממש היה על מה לבזבז. אין שמלות מקסי, אין חצאיות ארוכות והחצאיות היחידות שהיו יחסית ארוכות, לא היו ארוכות מספיק(הגיעו עד קו הברך בדיוק, אולי על מישהי נמוכה ממני זה היה מתאים יותר). נקסט!

קומה שניה, נכנסתי לברשקה, לא יודעת מה חשבתי לעצמי. תמיד יש שם ריח מסריח של ג'אנק פוד, כנראה מוצא את דרכו פנימה מהדוכנים הסמוכים. אחרי שיטוט לא נעים במרחבי הריח והמוזיקה המטרידה, עשיתי אחורה פנה מהר מאוד. אין כלום שמתאים לקריטריונים או מתאים למישהי שגילה מעל 14 ואינה עובדת בזנות. נקסט.

בהוניגמן המצב התחיל להשתפר. היו כמה דגמים של שמלות מקסי(4 אם אני זוכרת נכון) וגם כמה שמלות שהגיעו מעט מתחת לברך. בסופו של דבר נרכשה שמלת מקסי בהדפס מעניין וגזרה מחמיאה תמורת 100 ש"ח בלבד. יש שם לא מעט שמלות יפות באורך מידי מבד כותנה, שמלות נוחות מאוד ליומיום במחיר של 99-159 ש"ח. אני אוהבת את איכות הבגדים של הוניגמן, רק חבל שהם לא שומרים על רמת העיצובים. לפעמים יש שם מציאות ולפעמים נדמה שמדובר בקולקציה לגיל השלישי. שווה קפיצה.

מתודלקת בשמחת ההצלחה בהוניגמן, נכנסתי אופטימית למסימו דוטי. השמחה מותנה, לא מצאתי כלום. נקסט.

הצצתי על טופשופ מבחוץ, אבל מאז שהם החליפו לתאורה מסנוורת בכל החנות אני פשוט לא מסוגלת להיכנס לשם. יכול להיות שכל הסלבס שנכנסות לשם עם משקפי שמש עושות כך בגלל התאורה ולא בגלל הפפרצי? מספיק להתקשקש, נקסט!

את הסיבוב סיימתי באקססורייז. בשנה שעברה מצאתי שם שמלת מקסי נחמדה מאוד שעלתה 90 ש"ח בסופעונה וחשבתי שאולי גם השנה אמצע משהו. צדקתי, המציאה מוצגת כאן לפניכם. החצאית עלתה 85 ש"ח לאחר הנחת סופעונה והיתה האחרונה על הקולב. היו עוד שתי שמלות מקסי אבל הן היו בעלות מחשופים עמוקים מדי. היא לא הפריט הכי מחמיא שקיים בארון שלי, אבל היא נוחה ועושה את העבודה. בכלליות הגעתי למסקנה שאורך מתחת לברך לא מחמיא לי במיוחד(ואם ל1.70 עם רגליים ארוכות כמוני זה לא מחמיא, אז למי כן? כנראה שרק לגבוהות וגבעוליות שלא אכלו Since 1998).

מה לבשתי?

חצאית מאקססורייז, 85 ש"ח.

חולצה מתמנון לפני כמה שנים טובות(ראיתם את הדובדבן החמוד?), 25 ש"ח.

שרשרת מדיווה, 20 ש"ח לפני כמה עונות.

סנדלים של איפנמה, 89 ש"ח בסטייל ריבר.

משקפי שמש מתנת אירוקה.

לק אהוב מארה"ב.

ועכשיו לשאלת השאלות: למה בכלל אכפת לי, למה אני מסתירה את זה ולא אומרת "כוסמו העולם, זה מה יש"? פשוט כי זה לא נעים. המבטים שלא מוסתים, הבהייה הממושכת ולעיתים גם השאלות. בשבת הלכתי להפגנה במכנסיים קצרים, כי היה מאוד מאוד חם. הרגשתי כל כך לא נעים עם המבטים של האנשים שהתחרטתי על הרגע שיצאתי ככה מהבית. הרגשתי פגומה, מוזרה, יצורה ועוד סופרלטיבים של שוני שעולים לכם לראש. אנשים בהו בי בלי בושה, כאילו לא מחובר ראש עם עיניים ורגשות לגוף הזה שהם בוהים בו. כנראה שבאמת איבדנו את הבושה. זה גרם לי לחשוב על אנשים עם מגבלה קבועה גלויה לעין ועד כמה הקושי מגיע מכיוונים שונים. זה לא שבאמת נפגעתי עמוקות, אבל התחושה היא לא נעימה והחלטתי לחסוך מעצמי אותה אם אני יכולה. אז ביומיום למשרד אשתדל להסתיר, אבל אם תראו בהפגנה הבאה מישהי עם דברים מוזרים על הרגליים, תדעו שזו אני, אומרת "תתבגרו!".