על חתונות, מימדים ומה שבינהם

עונת החתונות מגיעה לפיק שלה יחד עם ספטמבר (מסתבר שיוני וספטמבר הם החודשים הכי מבוקשים לחתונות) והפרופורציות נותרו לבדן בחודש מאי. אני מודעת לכך שהגישה שלי(ושל בן הזוג) כלפי חתונות היא לא בדיוק הסטנדרטית והממוצעת. שנינו לא אוהבים אירועים גדולים ולא מחבבים את כל הטראראם הגדול שקורה בארץ.

מישהו צריך להגיד את זה, אנשים עורכים חתונות בארץ כמו בני אצולה. לקחנו את פנטזיית ה"נסיך ונסיכה ליום אחד" אל האקסטרים. זוגות צעירים מתחילים את החיים שלהם עם חובות לא הגיוניים בגלל ערב אחד וברוב המקרים גם נעזרים בהורים בכדי לממן את ההפרזה הזו(שלרוב גם ההורים עצמם מעוניינים בה, כי "מה יגידו הפלדמנים אם לנו לא יהיה פילה בחתונה"). חשבתי שאולי המחאה תנער קצת אנשים מהלופ האינסופי של "החתונה שלנו צריכה להיות עוד יותר וואו משלהם" ותגרום להם להבין שלא הגיוני למחות על כך שהם לא יכולים לקנות דירה כשהם מורידים את המקדמה על דירה בערב אחד של "אירוע". אני רוצה רק להדגיש שאני לא חושבת שצריך לוותר על אירוע אם רוצים אחד. אפשר לערוך אירוע נחמד גם מבלי להביא להקה, מייצגים, ביתן בידור, זמר מזרחי שבא ליילל במיקרופון לשני שירים וגובה על כך 50 אלף ש"ח, לוליין, להקת מתופפים וסקסופוניסט שרודף אחרי החתן הכלה כל הערב.

התחום הזה הפך לתעשייה, כולם מתאמים מחירים בינהם וכרגיל, הזוגות הצעירים משלמים את המחיר. אם כולם ירגעו קצת, ינשמו עמוק ויבינו שהם לא נצר לשושלת האצולה ממונקו, אפשר יהיה להחזיר את האירועים למימדים הגיוניים.

עד כאן על חתונות. הרגשתי שאני חייבת להוציא את זה החוצה. אני מתנצלת אם מישהו נפגע מהדברים, זו לא הכוונה. הכוונה היא לנסות לתת זווית קצת אחרת על עולם החתונות בארץ.

וכעת, חזרה לנושא המרכזי של הבלוג - אופנה.

מה לבשתי?

שמלה מאסוס, כ 70 ש"ח.

שרשרת מדודה שלי.

סנדלים של פליי לונדון, 319 ש"ח.