וקם הצ'לו והכה את הפסנתר

בשבוע האחרון התקיים פסטיבל הפסנתר בתל אביב. בשונה משנים קודמות, בהן הפסטיבל נערך בהיכל התרבות, השנה המופעים הוצגו במרכז סוזן דלל. הבחירה הזו גרמה לכך שלא היו הרבה מושבים בהופעות מבוקשות יחסית והכרטיסים אזלו מהר. בנוסף, מחיר כרטיס להופעות של האמנים "הגדולים" עלה 140 ש"ח או 125 ש"ח לתושב תל אביב. המחיר אילץ אותנו לבחור הופעה אחת מתוך המבחר. בחרנו בהופעה של כנסיית השכל על פני אהוד בנאי, בחירה שהתבררה כלא כל כך נכונה.

כבר הרבה זמן שרציתי ללכת להופעה שלהם שכוללת כלי מיתר, אבל לא הסתדר. בכל פעם מסיבה שונה ומשונה. אין כרטיסים, יש חתונה בתאריך, ההופעה בחור ליד ירושלים. זו כנראה הסיבה שכשראיתי את השם שלהם ברשימת המופעים, החלטתי שהגיע הזמן. ההופעה עצמה היתה מוזרה משהו. האולם היה קטן מאוד ואזור הישיבה היה בערך בגודל של הבמה. כבר יצא לי לראות הופעות בישיבה, אבל אף פעם לא באולם שמתאים להצגות. גם ההופעה עצמה תרמה למוזרות ולא רק המקום. החלק הראשון של ההופעה כלל עיבודים לשירים של מלחינים והיה נחמד בחלקו. החלק הלא נחמד שלו היה משורר כלשהו(יסלח לי המשורר על שהדחקתי את שמו) שצעק את מילות שיריו בעוצמה מחרישת אזניים שגרמה לאנשים מסויימים בקהל לקום וללכת. בחלק השני הלהקה עברה לנגן משיריה וכאן כבר התחלתי להנות. העיבודים עם הצ'לו היו נעימים לאוזן ומאוד מיוחדים, אבל את התחושה שמדובר בפסטיבל פסנתר, איבדנו.

בשנה שעברה רצינו ללכת לשלומי שבן (שהיכולות שלו על הפסנתר הן בלתי מעורערות) אבל נזכרנו מאוחר מדי וכבר לא נשארו כרטיסים. בסופו של דבר ראינו את ההופעה הרגילה שלו בזאפה ונהננו ממנה מאוד. זו הופעה שאני ממליצה עליה בחום וכוללת שירים מכל שנות היצירה שלו.

מה לבשתי?
האמת שאת מה שלבשתי אף אחד לא ראה, מלבד עומר. היה כל כך קר בשישי בערב שלא הצלחתי להיפרד מהמעיל. בבית הצלחתי להתקלף החוצה מהמעיל וגיליתי שהביגוד המעט רטרו-דיילת שיק שלבשתי משתלב מצויין עם העיגולים על הקיר.
סריג מפול אנד בר לפני כמה שנים, 90 ש"ח.
חצאית מאסוס, 60 ש"ח.
גרביונים של לייף, 20 ש"ח.
נעליים של אירוסולס, 290 ש"ח.
צעיף מבוטיק דידי, 120 ש"ח.