לא בוכים על חציל שנגנב

לכותרת הפוסט יש הסבר משעשע ומפתיע, אבל נגיע אליו בהמשך.
כפי ששמתם לב(או שלא ואני מדברת לעצמי), שוב נעלמתי לשבוע. הפעם יש לי אישור מהרופא. את השבוע האחרון העברתי במחלקה הפנימית באסף הרופא בתור מטופלת מן המניין. דלקת בכליות סידרה לי אישפוז הכל כלול + הפעלות.

אגב, למקרה שתהיתם, הזקנה במסדרון - זו אני. המחלקות היו מוצפות ולכן זכיתי לצפות ולהבין איך נראת מערכת בריאות קורסת. החדרים בכל המחלקות היו בתפוסה מלאה וביום למחרת האשפוז שלי, גם המסדרון אוכלס לגמרי. אני צעירה, כפי שטרח כל אדם שראה אותי לציין("את בחורה צעירה, מה את עושה כאן?"), אבל לאדם מבוגר מאוד שאינו עצמאי ונזקק לשירותיו של סיר הלילה, שהייה במסדרון ממש לא מעניקה את הפרטיות הראויה לאדם ששילם כל חייו מס בריאות.

הצוות הרפואי בטח שלא נהנה מתפקידו החדש של המסדרון ונאלץ לעבוד בתנאים לא תנאים שמייצרים עוד יותר חיכוכים עם המבקרים והמשפחות. ואם כבר דיברתי על הצוות הרפואי, אפשר גם לדבר על המתמחים ועל שעות העבודה שלהם. בשורה התחתונה, אין סיבה לרחם עליהם. הם בוחרים במקצוע הזה מתוך היכרות עם שעות העבודה המפרכות והמופרכות ולכל אחד קיימת האופציה לעזוב ולהיות תועמלן תרופות. הסיבה שזה צריך לעניין אותנו הוא טיב השירות שאנחנו מקבלים. אני לרגע לא מזלזלת ביכולות שלהם והטיפול שקיבלתי היה מעולה. אבל תחשבו לרגע על המתמחה שהגיע למחלקה ב8:00 בבוקר, מחלקה שבה מאושפזות שתי חולות במצב מתנדנד בין חיים למוות, ואת רוב זמנו עד 8:00 בבוקר למחרת העביר בטיפול בהן ולכן לא זכה למנוחה. זה מה שמגיע לנו? אדם שעומד על הרגליים 16-24 שעות רצוף? עד כמה איכות הטיפול, יכולת קבלת ההחלטות ויכולת הניתוח זהות בשעה הראשונה למשמרת ובשעה ה20?

ובנימה קצת פחות ביקורתית ורצינית, השהות במחלקה פנימית לאדם צעיר היא הזויה ומחרפנת. הגיל הממוצע של המאושפזים במחלקה היה 75, כך שפרטנרים לשיחה לא היו יותר מדי. דיברתי מעט עם השכנות שלי למסדרון, סבתות חביבות, האחת בת 76 והגיעה לצנתור חמישי(!!!) והשניה בת 78 והגיעה עקב חולשה כללית. אמא שלי צחקה עליי ושאלה אם החלפתי פייסבוק עם החברים החדשים שלי. מבלי לזלזל באוכלוסיית הגיל השלישי, אני בספק אם מלבד לשמעון פרס ועוד כמה גימלאים טכנולוגיים ישנם המוני פרופילים בפייסבוק השייכים לגילאי ה75+. לפחות לא עד שהדור שלנו יזדקן.
ביום הראשון הייתי בהלם משעות הפעילות. ב5:30 בבוקר הדלקת אורות וכבר חוברתי חיש קל לאנטיביוטיקה לווריד. ובשעה 21:00 כיבוי אורות, פיפי ולישון. כמובן שבשעה מוקדמת כזו לא הצלחתי להירדם אז ביום למחרת כבר ביקשתי שיביאו לי מנורת לילה מהבית. את הזמן העברתי בקריאת ספר, צפייה בסדרות באייפון וקריאת סטטוסים בפייסבוק. שינה לא היתה אופציית פעילות מועדפת. קצת קשה להרדם עם צפצופי מוניטורים, כפתורי מצוקה וזקן שנשמע כמו דארת' ויידר.

וכעת, החציל!

חציל אילוסטרציה. התמונה לקוחה מכאן.

באחד הימים ההורים קפצו לבקר והביאו עימם אוכל לארוחת הצהריים של אותו היום וגם לארוחה שלמחרת. את השקית שהכילה חציל ממולא, ברוסקטות, לחמניה ומעט פרמז'ן - הידקתי, רשמתי את שמי והכנסתי למקרר החולים שהיה עמוס לעייפה בקופסאות. ביום למחרת ניגשתי למקרר והוצאתי את השקית שהיתה משום מה קלה ופתוחה. להפתעתי גיליתי שמישהו גנב את הקופסא עם החציל ואת יתר העזרים השאיר יתומים. פשפשתי מעט במקרר, אולי משום מה הקופסא טיילה החוצה לשבת ליד קופסאות אחרות - כלום. מי גונב אוכל של אנשים חולים? פיפל, מה קורה לכם?! אני מבינה שהחציל של אמא שלי הוא טעים ברמה מקצועית, אבל מדובר, בכל זאת, בחציל שלי. שלי! וכך יצא שבמקום לאכול חציל אכלתי תחת. סליחה, סלט ארומה.

וכך נגמרה לה חווית האישפוז המפוקפקת. היום אני כבר בבית וכאן אף אחד לא יגנוב לי חצילים(עומר שונא חצילים). וכעת, אשתה את התה שלי ואסיים את הספר. סופ"ש נעים ובריא לכולם. מחר הפתעה!