20.10.2013

changes, yet again

נתחיל דווקא מהסוף. אז התפטרתי. שוב. בחמישי שעבר טיילתי ברחבי רמת החייל עם טופס טיולים ועשיתי צ'ק אאוט.
**תקציר הפרקים הקודמים - בתחילת מאי סיימתי את עבודתי בחברת היי טק X ומיד התחלתי בחברת היי טק Y. הכל התחיל ורוד ואופטימי עם זר פרחים ענקי ואיפשהו לאורך הדרך הלא כל כך ארוכה הזו משהו לא עבד according to plans.**
זה גילוי די מבאס, להבין שהמקום החדש שבחרת, שהתלבטת לגביו, שראית את עצמך ממשיך ומתקדם בו בכמה שנים הקרובות מתגלה כפשוט לא זה. בערך חודש אחרי תחילת העבודה הבנתי שמשהו לא "זורם", שהתפקיד די רחוק ממה שחשבתי שחתמתי עליו, אבל ניסיתי להשתיק את הקול הזה. שכנעתי את עצמי שזו אני, חתיכת פרחחית מפונקת שלא מצליחה להיות מרוצה משום מקום עבודה ומחפשת משהו שלא קיים. קלאסיקת "הדור האבוד" שהתקשורת כל כך אוהבת לשנוא ואז לחבק. אז נכנסתי למוד "הצעות לשיפור" וניסיתי לרבע את המעגל, להתאים את עצמי למסגרת ולנסות להתאים את המסגרת קצת יותר למידותיי. רמז לבאות, זה לא עבד :)

ואז מתחילות לרוץ המחשבות. איך זה יראה בקורות חיים? מה יחשבו עליי? מי עוזב מקום עבודה אחרי שלושה חודשים? למה אני לא מסוגלת להתפשר? אז ניסיתי לתת עוד הזדמנות, אבל זה פשוט לא היה זה. התפטרתי בערך ארבע פעמים ביום אחד בפני ארבעה אנשים שונים. ניסיתי להסביר למה ואיך וכמה. עם חלקם זה עבד יותר, עם חלקם זה לא עבד בכלל. ונתתי עוד צ'אנס. חודשיים שלמים של צ'אנסים קטנים וגדולים, ועוד נשימה עמוקה. אבל אחרי חמישה חודשים הגיע הזמן לסיים את זה, כדי שזה יגמר בטוב ובחיוך ולא במרמור וקמטים.

אני חושבת שהאנשים הקרובים אליי הרגישו שזה מכביד עליי. איבדתי את החשק לכתוב(מה שניכר בבלוג) ורגשית הייתי "על הקצה" וחסרת סבלנות כלפי כל משימה או שיחה. רציתי להמשיך לפרק הבא אבל חששתי מההשלכות. חברתית מאוד נהנתי במקום העבודה הזה והתחברתי במהירות. בתחום העבודה שלי, מקום עבודה עם אנשים נורמלים שבכיף היית יוצא איתם לבירה זה לא דבר של מה בכך. בדיוק כפי שהמחלקה למדעי המחשב מלאה בחנונים חסרי אינטיליגנציה רגשית, כך גם התעשייה שמעסיקה אותם בסוף המסלול. יש אנשים "נורמלים", אבל נדיר למצוא ריכוז גבוה מהם במקום אחד. מאחר ואני מאוד people person (תאלצו להאמין לי בחלק הזה), דווקא על זה היה קשה לי לוותר. אבל עם כל הכבוד לאנשים הנהדרים שהכרתי, זו לא סיבה מספיק טובה להישאר ואיתם אוכל לשמור על קשר גם מחוץ לכותלי המשרד.

אני מאמינה שבכל מקום עבודה יש איזון מאוד רגיש בין הדברים שטובים בעיניך לבין אלה שלא. כולנו מנסים לשמור על המאזניים האלה מאוזנות, אבל כל שבריר של שינוי עלול להטות את הכף ולטרוף את הקלפים. על הנייר זו היתה עבודה מצויינת. שכר מעולה, קרוב לבית ובסביבה מוכרת ונוחה, חברה ותיקה, אנשים טובים והשנוא עליי מכל - "ביטחון תעסוקתי" - מושג שמקפל בתוכו את כל מה שרע בשוק העבודה הישראלי. לפעמים כל אלה לא מספיקים וחסר הניצוץ, העניין, הדרייב, לימוד של דברים חדשים. בעיני אם כל אלה לא קיימים, זו סתם עוד עבודה שוחקת, משעממת ומתסכלת. יש לי עוד 40 שנה(במקרה הטוב) לעבוד, כדאי שאהנה מכל זה. אז החלטתי להמר על עצמי ולנסות לפתח רעיון שיושב אצלי בראש כבר תקופה. אין משכנתא, אין ילדים ועבדתי קשה בששת השנים האחרונות בדיוק בשביל שכשאגיע לנקודה שבה לא כיף לי ללכת לעבודה בבוקר, אקום ואחפש לי מקום אחר.

יצאתי לחפש עניין, תיכף אשוב :)

לפוסט מצורפות תמונות מחיי משרד הייטק קצת פחות אפרורי מהרגיל...

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

בהצלחה! את חמודה ואמיצה

מרג'ורי מורנינגסטאר אמר/ה...

אני מאוד מאוד מזדהה איתך. גם אני מאסתי בעבודתי הנוכחית וגם אני חוששת לצאת מפונקת מדי וקלישאה של "הדור האבוד". בכל מקרה, בהצלחה. אני סקרנית לקרוא את המשך קורותיך.

קרן אמר/ה...

אנונימית, תודה רבה על המחמאות, העלת חיוך על פני :)

מרג'ורי, כנראה שיש לא מעט איתנו באותה הקלחת... אבודים ומפונקים :)
תודה רבה ומבטיחה לעדכן!