סופ"ש בחצר

באופן טבעי, לאחרונה יוצא לנו להעביר את השבתות שלנו ברחובות. אחי עסוק בלימודים לעוד תקופת בחינות, בתקווה שגם את זו יסיים כמצטיין דיקן (גאון הילד). אמא שלי מעולם לא היתה חובבת בישול מושבעת. דווקא אפייה היא יותר הצד החזק שלה ומבחינתה ארוחת ערב מושלמת היא פרוסת לחם עם חמאה, לא צריך יותר. מכאן נשארנו איתי, חובבת הבישול היחידה שנשארה בבית. המטבח של ההורים שלי הוא מרכז הבית, גדול, מזמין, נוח ומרווח. כיף לבשל בו ואבי תכנן אותו במיוחד בשביל הצורך הזה. אני זוכרת בקרי שבת שבהם התפנקנו ונשארנו לישון ברחובות, מתעוררים לריח פנקייקים טריים שאבא מכין. זוכרת אותי יושבת על השרפרף ליד האי ומארחת לו חברה בזמן שהוא מכין את כל הבלילה. ההורים שלי היו מבשלים המון יחד. אמא שלי על עמדת הסו שף, קוצצת ומכינה את הפרודוקטים כמו בתוכנית בישול, ואבא שלי בעמדת השף. מערבב, מתבל, מקפיץ ומבשל.

עד היום לא ממש יצא לי לבשל ארוחות שלמות במטבח הזה. כשבניית הבית הזה הסתיימה לפני כ8 שנים, כבר לא גרתי בקביעות בבית ועברתי לבאר שבע ללימודים. וחוץ מזה, זו היתה העמדה שלו. הוא אהב מאוד לבשל לנו, המשפחה הקרובה, לחברים שלהם וגם לחברים שלנו שתמיד שמחו להצטרף לארוחה טעימה. תמיד דאג להכין לכל אחד את המנה שאהב. אז עכשיו אני בעמדה שלו. מבשלת במטבח המפנק הזה. מתרגלת לאבזור הנוח ולכיריים הענקיות (ורק את התנור - מלכודת מוות לכפות ידיים, הייתי מחליפה כבר, קיבינימט). מה שנקרא, קיצ'נאייד אהובי.

חוץ מהמטבח המוצלח(ורמקולים בחדר האמבטיה), היתרון הגדול של הבית הזה הוא החצר שהופכת למאוד מזמינה במזג האוויר הנוכחי. כיף להתכרבל על הספסל עם כוס תה נענע ועוגת גזר טעימה שאמא שלי אפתה. התמונות כאן צולמו לפני שבועיים או שלושה, אבל רק עכשיו "הגיעה המוזה" לפרסם אותן. כנראה שמזג האוויר האביבי לא השתנה כל כך בתקופה האחרונה.

מה לבשתי?
שמלה מH&M בברצלונה לפני שנה, כ50 ש"ח.
גרביונים של קלזדוניה מברצלונה השנה, כ25 ש"ח.
מגפונים של שומייקר, 420 ש"ח בסייל מטורף של יום העסקים הקטנים.
שרשרת מדוכן בנחלת בנימין, 100 ש"ח.
משקפי שמש של אירוקה, 120 ש"ח.

עוד סופ"ש בחצר מתקרב ובא...

שלישי, יום מוזר

ראשית רציתי להודות לכולכן וכולכם על התמיכה, המילים החמות והחיבוק הוירטואלי. התגובות לפוסט חיממו את הלב והוכיחו לי שיש לי קהל קוראים מקסים ומיוחד. תודה!

היום לפני שלושה שבועות זה קרה. מצד אחד מאוד רציתי "לחזור לשגרה" ולכתוב פוסט אאוטפיט רגיל ולכתוב מילים קצת אופטימיות. אפילו הצלחנו לצלם תמונות ראויות לפוסט, אבל אז כשהעלתי את התמונות מהמצלמה מצאתי בה את התמונות שמופיעות כאן, שצולמו ביום שלישי לפני שלושה שבועות. יום שלישי שהתחיל לא רע, המשיך ממש נחמד ונגמר בדרך שלא יכולתי לנחש שתגיע. באותו היום העלתי שתי תמונות לאינסטגרם:
הראשונה ממש קלישאתית וכאילו לקוחה מתסריט על הדמות שלא יודעת מה עומד להגיע לכיוונה. צולמה בתצפית בבניין המשרדים שעומר עובד בו. יש שם נוף מדהים על תל אביב ותמיד אני אוהבת לעצור שם ולבהות בנוף כשאני קופצת לביקור:

השניה צולמה בסופה של ארוחה מאוד מוצלחת בטוטו. המילפיי ערמונים הזה היה הדבר האחרון שאכלתי ב24 השעות הבאות. מזל שהוא היה מוצלח:

ואם כבר בהומור שחור עסקינן, מסתבר שהפוסט שכתבתי על אבא שלי, הפוסט הקודם, הוא הפוסט מספר 666 בבלוג. חה!

החיים ממשיכים. ויש ימים יפים ונחמדים, ויש צחוק וגם הומור שחור, ורגעים "נורמלים", ותרפיית שופינג טובה, ואוכל שבישל ונשאר, או אוכל שאהב ואנחנו מכינים, כי כולם אצלנו במשפחה מאוד אוהבים לאכול והדרך אל האושר רצופה במנות טעימות.
ומתי דווקא מתגנב העצב? כשקורה משהו נחמד, טוב, שמח, חדש, שבמצב רגיל גרר שיחת טלפון אל אבא באוטומט, לשתף, לשמוח איתו, לשמוע את דעתו. עצוב לי על כל הרגעים האלה שלא יחווה איתנו, ואנחנו לא נחווה איתו. אבל מצד שני הוא השאיר לנו מורשת נהדרת ודמות אגדית לספר עליה. כי לפעמים המציאות עולה על כל דמיון.

אני מסתכלת על התמונות בפוסט הזה והן נראות לי כל כך רחוקות. הצבעוניות שלהן כל כך אופטימית, אני נראת לעצמי ילדה בהן ואני כבר לא ממש מרגישה כך. ומה שאירוני כאן הוא שמאז שאבא שלי נפטר, בכל מקום חדש שאני מגיעה אליו בטיפול בביורוקרטיה של המוות(ויש לא מעט ממנה לצערי), לא מפסיקים להגיד לי שאני נראת ילדונת, גג 24 ואיך זה בדיוק שאני נשואה. כנראה שלא תמיד התחושות בפנים משתקפות החוצה.

מה לבשתי?
חולצה מH&M בברצלונה, כ40 ש"ח.
חצאית מH&M בארץ, 60 ש"ח בסייל קיץ.
גרביונים של לייף, כ20 ש"ח.
נעליים של אירוסולס, כ200 ש"ח דרך אתר האינטרנט.
תיק של באגו, 160 ש"ח דרך אתר האינטרנט שלהם.
צעיף מפימקי בברצלונה, כ25 ש"ח.

מקווה לאט לאט לחזור לשגרה גם כאן בבלוג, ולהפסיק לדכא אתכם :)

להתרגל ללשון עבר

ביום שלישי שעבר החיים שלי ושל שאר המשפחה שלי השתנו לחלוטין. בדרך הביתה, כשאחי נוהג, הלב של אבי הפסיק לפעום, וכך ברגע אחד כלום כבר לא יהיה כפי שהיה.
אבא שלי היה אדם חזק וגבוה, 1.95 מטר, אבל הספיקו כמה שניות שאחריהן גם הוא נכנע. הנחמה היחידה שהוא לא הרגיש את זה בא, לא סבל, אפילו נשאר עם חיוך קטן על הפנים השלוות שלו. הספקתי לדבר איתו עשר דקות לפני שזה קרה. לדבר על טופס למס הכנסה. וגם בתחילת הנסיעה מחיפה דיברתי איתו. על הא ועל דא. היינו מדברים המון, הוא היה הכותל שלי, העמוד החזק בחיים שלי, אבל עכשיו הוא הלך.
הוא אפילו הספיק לצלצל לאמי, כדי שתוציא את סיר המרק מהמקרר, הוא תכנן על ארוחת ערב, לא היו לו תוכניות לעזוב אותנו ככה פתאום בגיל 50, אבל מישהו החליט אחרת.
אבא שלי היה איש מקצוע נדיר בתחומו, מהנדס חומרה מוכשר מאוד שאנשים עלו אליו לרגל לעצה ופתרון. בשמונת החודשים האחרונים הספיק לתכנן ולסיים 16 כרטיסים שהשאיר אחריו עובדים לגמרי(לאלו מבינכם שלא מגיעים מהתחום, מדובר בעבודה של שלושה אנשים למשך שנתיים לפחות). חבר של אבא אמר שכנראה שביום שלישי היתה בעיית חומרה חמורה ביותר שם למעלה בשמיים, אז היו חייבים להביא מומחה בדחיפות.

הוא היה אדם צנוע מאוד ומאוד אהב ללמד. במהלך השבעה פגשנו לא מעט תלמידים שלו ואנשים שהיה להם לחונך. שמענו סיפורים מרגשים על אדם מוכשר שבכל זאת נשאר עם נשמה של ילד שובב.

אבא (מצד שמאל) עם אחיו הגדול בלשכת הגיוס

 עם אמא ביום חתונתם. הוא בן 19 והיא בת 18, אני נולדתי שלוש שנים לאחר מכן.

החינה של אבא ואמא

החלטתי לפרסם כאן את ההספד שכתבתי על אבא שלי, דוד, כדי שגם מי שלא הכיר אותו, יוכל קצת להכיר ולהצטער שלא יצא לו לפגוש אותו, כי אבא היה נכנס לאנשים ללב. היה...

אבא,

אני לא חושבת שהמילה הזו מקפלת לתוכה את סכום כל הדברים שהיית בשבילי, בשבילנו, בשביל כל מי שסבב אותך בחיים.

כי בואו נודה באמת, אבא שלי תמיד היה קצת אבא של כולם.

חלקכם מכירים אותו כאבא קונדסון, שזורק טושים על חברים באמצע ישיבות, כדי שיהיה קצת יותר מעניין, או נועל קולגות במשרד, כי לפעמים המשרד הוא קצת מגרש משחקים. אנחנו נזכור לעד את הנסיעה לאילת שכללה שלושה שירים בריפיט בפול ווליום. כי כשאבא נדלק על שיר, הוא חורש עליו.

חלקכם מכירים אותו כאב רוחני מקצועית, שתמיד שמח לענות על כל שאלה, עם כמות סבלנות שאפילו למאמא תרזה לא היתה. שהיה חד כתער ומוח חד עוד יותר, בעל לשון מושחזת,שתמיד היה לו חשוב להיות החבר של כולם, לא הבוס הגדול. הוא שנא לבקר אנשים מקצועית, אבל כשאמר, מעולם לא טעה. כי אבא לא טועה. אף פעם!

במהלך הלימודים לתואר של אור ושלי, ידע לעזור לנו עם אינטגרלים ומיני אסונות, למרות שאפילו תואר ראשון אין לו. 

חלקכם מכירים אותו כאב סמכותי, כזה שיודע הכל ואפשר לפנות אליו בכל נקודה והוא ידע לתת את התשובה הנכונה. החל מהמתכון המושלם לחמין ועד איך יודעים האם הבעיה היא בקרבורטור. בשבת האחרונה נתן לי את המתכון. הוא לא היה מאמא מרוקאית טיפוסית ששומרת מתכונים לעצמה וחלק בשמחה. ובכל זאת, יש המון טעמים של בית, של אבא, שהלכו יחד איתו.

בשבילנו היית כל אלה יחד, אבא, דנונה. רגעי שטות מעורבבים עם רצינות, המון אהבה וגם כעס מידי פעם, מותר להודות. אבל תמיד ידענו שיש על מי לסמוך, שיש לנו אבא גדול וביריון שבשתי ידיו בנה עסק מצליח, שחי באהבה גדולה עם אמא, שמגיל 17 לא מכירה את עצמה בלעדיו, וגידל ילדים שבאו מהאהבה הזו.

אבא גבוה שבלי סולם יגיע עד לשמיים. 

והנה, הגעת. 

כל המשפחה יחד, אחי אור בבטן של אמא, אני בת שלוש

כמה ימים אחרי הלידה של אחי, אור.

 אבא איתי ועם אור.

ופתאום חוזרים לשגרה מאוד שונה... תחבקו את אבא שלכם, וגם את אמא.

A New Toy

לפני כמה חודשים העדשה של סיגמה התחילה לעשות לי צרות. לא התפקסה בחלק מטווח הזום שלה וכשכן היתה מוכנה להתפקס, היא עשתה זאת עם הרבה רעש וצלצולים. אני מסוג האנשים שעושים ביטוח ומרחיבים אחריות על מוצרים וכך גם על העדשה הזו. קניתי תעודת אחריות מורחבת של MACK וקיוויתי שלא אצטרך להשתמש בה.

החיסרון של האחריות הזו היא שצריך לשלוח את העדשה למעבדה בחו"ל, מה שאומר שעד שמקבלים תשובה או את העדשה בחזרה לוקח לא מעט זמן ואני, לא נפרדת מהמצלמה ליותר מיומיים, אז לחודשיים? אז דחיתי את השליחה לטיפול עד שרצה הגורל ודווקא בחופשה בברצלונה מנוע הפוקוס שבק חיים לחלוטין וניתן היה לצלם רק בפוקוס ידני. באסה.

חזרתי לארץ והבנתי שאין ברירה. את העדשה של סיגמה שלחתי למעבדות של MACK והגיעה העת לרכוש את העדשה שמחכה בקנה כבר לא מעט זמן. עדשה קבועה, 50 מ"מ של ניקון. מעולה לפורטרטים ומוציאה תמונות חדות מאוד. נהנתי להשתעשע איתה בחוף הים כמה ימים אחרי שרכשתי אותה וגם בחצר אצל ההורים. אני ממש מצפה לימים פחות מעוננים בכדי לצאת ולצלם קצת ברחובות תל אביב.

בינתיים קיבלתי עדכון מMACK שהעדשה גמורה ובתמורה אקבל החזר כספי הגיוני ביותר שמכסה את עלות העדשה חדשה ומשאיר עודף. תמורת 150 ש"ח, אני יכולה לומר בביטחון מלא שהכיסוי שווה ביותר. החוויה שלי היתה מוצלחת מאוד.

ולסיום, נעליים! מי מאיתנו לא מחבבת אותן ומי מאיתנו לא התמודדה עם זוג כל כך יפה שגורם לך לסבול. ההרצאה הזו של הגילדה נשמעת מאוד מעניינת וזו בדיוק הסיבה שאני לא סתם ממליצה, אלא גם הולכת. הכניסה חינם ולפי מה ששמעתי המרצה מאוד מעניינת.

המלבישה

בתקופה האחרונה התחלנו לצפות בסופרנוס, ממש מהתחלה. השתלטות תוכניות הזמר על הטלויזיה הצריכה מאיתנו למצוא משהו לבהות בו מדי פעם. הסדרה שודרה לראשונה כשעוד הייתי בחטיבה, לא לגמרי קהל היעד ולכן בזמנו לא צפיתי בה. יצא לי לצפות בכמה פרקים ממנה כשהייתי בתיכון, אבל לא הבנתי אותה כל כך.
עכשיו מדובר כבר בסוג של התמכרות ופתאום גם תת המסרים בה הרבה יותר גלויים לעיני. החלק המרתק ביותר לטעמי הוא דווקא המלתחה של הדמויות. כשרוצים לגרום לטוני, המאפיונר שהולך לפסיכולוג, להראות קשוח, מלבישים אותו בג'קט עור שחור ומצמידים אליו סיגר. בסצינות שבהן מנסים לגרום לאמריקאים להזדהות עם הדמות ולשוות לו all american look, מלבישים אותו בפולו ומכנסי חאקי, ושולחים אותו לקאנטרי קלאב או למנגל בחצר, כי אין יותר אמריקאי מזה.הבגדים של מדו סופרנו כבר מזכירים את החלקים הממש גרועים של הניינטיז. עם שרשראות הקולר הלא מחמיאות בעליל, הג'ינסים חסרי הצורה שיגרמו אפילו לישבן של מרינה קבישר להראות כמו טנק וכמובן, שפתון בצבע חום זוועות.

אני חושבת שבמיוחד בארץ, אנשים פחות חושבים על מה שהם לובשים ומה זה אומר עליהם, מה הם מנסים לשדר לסביבה לגבי עצמם. אם נשים לרגע בצד את עניין האסתטיות של הבגדים, כי מהבחינה הזו כן חל שיפור, אני חושבת שבארץ בימינו "מתלבשים" הרבה יותר מפעם. אם בעבר ג'ינס היה פריט לגיטימי ללבוש לחתונה, גם עבור נשים, היום כמעט ולא רואים נשים בג'ינסים באירועים וגם הגברים מתאמצים ונפרדים ממנו לערב אחד.

זו לא הנקודה שלי. הנקודה שלי היא שאיפשהו בתהליך שיפור הלבוש אבדה הזהות. רוב האנשים מתלבשים אותו הדבר, כמעט ללא טאצ' אישי. גם הנערות שניכר כי "השקיעו" במראה, נראות בסופו של דבר כמו אוסף שכפולים - סקיני ג'ינס צבעוני, סטרפלס בצבע אחיד, עקבי ענק שהן מדדות עליהם בקושי, שיער מגוהץ למשעי ואיילנר בעובי שלא היה מבייש את איימי וויינהאוס. ושלום לאינדווידואליזם. כשצופים בסדרת טלויזיה עם מלבישה טובה, רואים איך הדמות באה לידי ביטוי במכלול של דברים שלאו דווקא קשור לשחקן ומתבטא בלבוש ובסטיילינג. מצד שני, בגוסיפ גירל היו תלבושות מרהיבות, אבל מלבד בלייר וצ'אק לאף אחת מהן לא הייתה אמירה אמיתית שקשורה לאופי הדמות.

אני לא יודעת אם יש לי פואנטה, אבל אני מניחה שמה שאני מנסה להגיד זה שקצת חסרה לי תעוזה במינון נמוך מצד אנשים שטוענים שהם מכורים לאופנה(אני לא חושבת שהיתה בחורה אחת באודישנים לתוכניות הזמר השונות שלא אמרה משהו לגבי חיבה לאופנה ורובן נראו כמו שכפולים של קודמותיהן). יכול להיות שזר יאמר דברים זהים גם על צורת הלבוש שלי, אבל בעיני כן יש סגנון מסויים שעומד מאחורי הפריטים שיושבים אצלי בארון וגם אני מנסה מדי פעם לשבור את השגרה עם פריט או שניים "מעניינים" קצת יותר, כמו הסנדלים האלה למשל.

מה לבשתי?
חצאית מגאפ לפני כמה עונות, 140 ש"ח.
גופיה מH&M בסייל לפני כמה עונות, 30 ש"ח.
סנדלים מאלדו בארה"ב, כ180 ש"ח.
גרביונים מקלזדוניה בברצלונה, כ20 ש"ח.
ג'קט ממנגו בברצלונה, כ420 ש"ח.

ג'ינג'ר*

*הפעם כן באמת ג'ינג'ר...

עוד שבוע חלף לו ושוב לא עדכנתי את הבלוג כפי שתכננתי למרות ששני אאוטפיטים מצולמים ממתינים לפרסום, אבל הפעם היה לי תירוץ טוב. הייתי חולה. ה"כמו שפעת, זה ויראלי, אין מה לעשות תשתי תה ויעבור" הגיעה גם אליי. לשם שינוי דווקא ניצחתי אותה די מהר, אז כנראה שבכל זאת המערכת החיסונית שלי התחילה לעבוד קצת יותר טוב.

הפעם החלטתי לדבוק אך ורק בתרופות סבתא ופתרונות טבעיים ולוותר על כל כדורי הקולד למיניהם שרק מייבשים לי את המוח וגורמים לי לסינוסיטיס. שורש ג'ינג'ר היה חברי הטוב ביותר השבוע והצטרף לכל משקה או מאכל(ברצינות, במרק, ברוטב לסלט, הכל רק ג'ינג'ר ג'ינג'ר ג'ינג'ר). אל דאגה, עדיין לא הפכתי לרוחניקית מחבקת עצים שלא מאמינה ברפואה המודרנית, אבל מידי פעם עדיף לחזור לשורשים, ליטרלי(סטגדיש!) ולטפל בעצמך בדרכים הפשוטות שעבדו פעם.

התמונות בפוסט צולמו לפני כמעט שבועיים, מאז בעיקר התחמם ללא שום אפיק לחורף שנע לכיוונינו, מה שהופך את ההשקעה בג'קט עור לכדאית ביותר. יש לי תחושה שיקח זמן עד שנשלוף את המעילים מהארון. הוא בכל מקום, העור השחור הזה, אבל מאז שרכשתי אותו בברצלונה אני מבינה למה. הוא מוסיף אדג' לכל אאוטפיט פשוט, הוא מתאים ממש להכל והוא מחמם בדיוק במידה הנכונה. את שלי רכשתי במנגו בברצלונה ולאחר החזרי מס העלות הסופית היתה 420 ש"ח. כנראה שבארץ לא הייתי מוצאת משהו שמתקרב למחיר הזה מעור אמיתי.

מה לבשתי?
שמלה מH&M בסייל קיץ, 30 ש"ח.
גרביונים של קלזדוניה, כ20 ש"ח.
מגפונים מיריד זוגות בחורף שעבר, 500 ש"ח.
ג'קט ממנגו בברצלונה, כ420 ש"ח.
טבעת פרח מאטסי וטבעת זהובה מיריד אקססוריז לפני כמה שנים, 15 ו25 ש"ח בהתאמה.

הייתי די מרוצה מהאיפור באותו הערב, אז הנה קלוזאפ שבדרך כלל לא מופיע כאן:

סופ"ש נעים ובריא לכולם!