מנסה לתת צ'אנס

קצת קשה מנטלית החזרה לארץ אחרי טיול של יותר מסופ"ש. הראש עוד חושב חופש, וגם הגוף אם נודה באמת.
אז החלטתי לעשות דברים שנחמד לי לעשות בתל אביב כדי לנסות להוכיח לעצמי שגם כאן טוב ונחמד. הרעיון הזה נחל הצלחה חלקית בלבד, פרטים בהמשך.

אז בשישי בבוקר הלכנו לאכול ארוחת בוקר ברולדין רמת החייל. דווקא לא רעה ארוחת הבוקר שלהם. הדברים הרגילים, אבל עם הלחם הטעים שלהם וקצת קרואסונים ומאפים. למה דווקא רמת החייל ולא הנמל או ספוט אחר? כי אני מאוד אוהבת את רמת החייל. היא מרגישה לי קצת חו"ל. הנמל עמוס מדי במבקרים מהחוץ בשישי בבוקר ושאר המקומות דורשים מאבקי חניה. התמונות האלה צולמו ברחבה של בניין כלשהו ברחוב הברזל. היתה שמש נעימה שהתאימה מאוד לצילומים.

ההזדמנות השניה שבה ניסיתי לעודד את עצמי(וגם את החבר ששרוי במצב דומה מאוד) היתה אתמול בערב. חזרנו מביקור אצל ההורים שלו בנהריה בשעות הצהריים. לאחר שהוא "שם קצת את הראש"(שזה שונה לגמרי מללכת לישון, חשוב שתדעו), הצעתי שנלך לטייל קצת במרכז העיר. בלי מטרה ספציפית. באזור כיכר רבין או רוטשילד. אמנם אנחנו מחזיקים רכב, אבל לטיולים כאלה ללב תל אביב אנחנו מעדיפים להשתמש בתחבורה הציבורית.שמחים וטובי לב צעדנו אל תחנת האוטובוס הקרובה לביתנו, תחנה שבה אמור לעבור קו כלשהו כל 20 דקות לפחות. המתנו בתחנה 40 דקות ואף קו לא עבר. התייאשנו וחזרנו הביתה.

זה היה פשוט מעצבן. ולמה זה מעצבן? כי ראינו שאפשר גם אחרת. בסן פרנסיסקו כל העיר מרושתת באוטובוסים. זהו אמצעי התחבורה העיקרי שהתושבים משתמשים בו. בכל תחנת אוטובוס יש צג אלקטרוני שמציג עוד כמה זמן יגיע האוטובוס הבא(עבור כל הקווים שעוברים בתחנה). חלק מהתחנות מאובזרות במכשיר המאפשר נגישות לעיוורים. בלחיצה על כפתור מופעלת כריזה שמקריאה את מספרי הקווים שעוצרים בתחנה ואת זמני ההגעה שלהם. מעבר לכך, גם ב2 בלילה, לא יצא שחיכינו יותר מ5-10 דקות לקו אוטובוס.

אז כמובן שאפשר לומר שלא ניתן להשוות בין תל אביב לסן פרנסיסקו, כי האחת קיימת 100 שנה והשניה קיימת 230 שנה(בדקתי בויקי...). אבל אני לא מקבלת את הטיעון הזה. בסן פרנסיסקו יש פי 2 מכמות התושבים בתל אביב. העניין הוא שזה לא דורש כל כך הרבה. הרי העיר הציבה בחודשים האחרונים תחנות אוטובוס חדשות. היה כל כך קשה לשלב בתחנות מערכת שכזו? אפילו לא היה צריך לחשוב לבד על המודל, אפשר היה פשוט להתבונן בעיר אחרת.

סן פרנסיסקו היא לא העיר עם מערכת תחבורה ציבורית המוצלחת ביותר. מספיק לזרוק מבט קצר לעבר החוף המזרחי. למשל לניו יורק, שמתפעלת רכבת תחתית ומערכת אוטובוסים ענפה.

אז בפעם הבאה שמציעים לתושבים לזנוח את הרכב הפרטי תזכרו שאולי איתו מגיעים לאט יותר כי צריך למצוא חניה, אבל לפחות מגיעים! ובכלל לא נגעתי בנושא האסור של תחבורה בימי שישי-שבת.

עד כאן לקיטור על התחבורה הציבורית בעיר. נחזור לבגדים. מה לבשתי?

חצאית מגולף, 70 ש"ח.
חולצה מאולד נייבי, 30 ש"ח.
נעליים מזארה, 200 ש"ח.
ג'קט דמוי עור מפיילינ'ס בייסמנט, 20$.
תיק מאלדו, 30$.
שרשרת מדיווה, 20 ש"ח.
משקפי שמש, איב סאן לורן מאירוקה לפני שנתיים, 200 ש"ח.

כדי לסיים בחיוך, משפט ששמענו בדרך לתחנת האוטובוס אתמול. אמא אמרה לבתה "בואי הנה, אנחנו לא מנשקי מזוזות!". מאוד משעשע בעיני.