Take 2

טוב, ניסיתי שוב את הג'קט ההוא שירשתי מאמא והפעם התוצאה הרבה יותר טובה מבחינתי.

בשבת, אחרי שהחלק העיקרי בשפעת עבר וחלף לו, נפגשנו עם המשפחה שלי.

התוכנית המקורית היתה להזמין מקום למסעדה בת"א ולהיפגש שם. חה חה! איזה תמימים אנחנו. בין 10 ל11 בבוקר יצא לי לדבר עם רוב המסעדות הנורמליות בת"א. אחת אחת הן סירבו להאכיל אותנו. "יש לי מקום ל11:30 אם את רוצה", אמרו לי ברק בשר. מי אוכל סטייק ב11:30 בבוקר שבת?! מצד שני, בהדסון ובג'ירף הציעו להאכיל אותנו צהריים ב15:30. ב15:30 אני כבר בבית, מנסה לעכל את האוכל. יצויינו לטובה עד העצם בהרצליה שהודו שהשולחן היחיד שיש להם פנוי נמצא על המטבח. סירבנו.
אז אחרי כל הסאגה הזו, פשוט הלכנו למסעדה ברחובות, ככה גם יצא לי לראות את הפוצקיות שלי (2 הכלבות) וגם לקחת כמה פסיפלורות הביתה.

את הנעליים האלה קניתי בסייל בזארה והן הפריט האחרון שקניתי (בעצם, קניתי גם שמלה ביריד המעצבים אבל זה לא נחשב כרגע). האמת, אני בסוג של צום שופינג כפול משתי סיבות מאוד טובות.
1. אנחנו טסים לארה"ב בסוף מרץ ואני מעדיפה לקנות שם. זול יותר, איכותי יותר, מיוחד יותר. לא זארה.
2. אין באמת משהו שמושך לי את העין ומרגיש לי שווה. אני שבעה. תחושה מוזרה למדי. זה לא שיש לי הכל בארון. עדיין יש לי רגעי בהייה מתוסכלת בארון ופליטת המשפט המוכר שמחרפן כל גבר שחי עם אישה, "אוף! אין לי מה ללבוש".

בקיצור, לאומי קארד הולכים להיות מאוד מודאגים ממני :)

אז אל הג'קט בירושה והנעליים מזארה צירפתי ג'ינס סקיני כהה מתאילנד, 55 ש"ח. סריג לבן דק מקסטרו עודפים, 35 ש"ח במבצע. תיק חרדל של לי קופר, ירושה מאמא. שרשרת בשילוב חרוזי עץ, הדודה המוכשרת שלי.

היום אכלתי צהריין בשגב אקספרס והיה יאמי יאמי. יכול להיות ששגב מעסיק רק קרובי משפחה שלו? באופן מאוד ביזארי כל המלצרים היו מאוד דומים לו...