הסטיילינג עובר במשפחה

כפי שציינתי, מצבי הפיזי קצת מדוכדך. מה עושים כשחולים? נוסעים להורים כמובן. גם בשביל הטיפול המסור ובמקרה שלי, בגלל שהדירה שלי בת"א ממוקמת בקומה השלישית, בלי מעלית. קצת בעיה במצבי הנוכחי וההורים היו נחמדים ופינו לי את הסוויטה שלהם בקומת הקרקע.

במקרה יצא שגם סבתא שלי מבקרת אצל ההורים שלי, אז הבית מלא.
עם סבתא שלי שומעים הרבה "סיפורי פוגי". ככה אמא שלי קוראת לכל סיפורי השכונה. זה נשמע קצת כמו קטעים מהסרט "סוף העולם שמאלה" ולמען האמת, אם תבקרו שם, יש לא מעט דמויות שנראה שנכתבו בהשראת השכונה של סבתא שלי בב"ש.
כולם עלו לארץ בתחילת שנות השבעים. מרוקאים, אוקראינים, קווקזים, עיראקים ורומנים. ואת כולם זרקו יחד בבלוקי רכבת ארוכים בב"ש, שאז עוד היו חדשים לגמרי.

כפי שסיפרתי כבר בעבר, סבתא שלי היא אשה עם המון סטייל. יש לה לא מעט בגדים שבכיף הייתי חומדת לעצמי.
אז מסתבר שגם הנשים בשכונה זיהו את הפוטנציאל. ולהלן סיפור הפוגי ששמענו אתמול:
שכנה של סבתא שלי, "רבקה זאת,רומניה" (לקרוא במבטא רוסי, בהמשך נקרא לה רק רבקה) היתה במצוקה.
הבת שלה, בלה, מחתנת את הבת שלה בירושליים. לרבקה לא היה חשק לקנות בגדים חדשים כי הכלבה האהובה שלה מתה מסרטן. היא אמרה את זה לבלה וזו התעצבנה. הודיעה לה חגיגית שבחתונה יהיו הרבה רופאים חשובים ואי אפשר לבוא בשמלה לא חדשה. זה נגמר באולטימטום, או שאת קונה שמלה, או שאת לא באה.
כאן סבתא שלי שלפה את חוש הסטיילינג שלה. הלכה עם רבקה לחנות שהיא קונה בה שנים ומצאה לה שם שמלה. הלכה איתה למצוא נעליים תואמות. עשתה לה תיקון והתאמה של השמלה לאורכה ומידותיה, וגם המליצה על תיק תואם.
בסוף רבקה נראתה מצויין לחתונה עם הרופאים החשובים בירושליים (זה כל כך של פעם שזה לא יאמן).

אז כנראה שאת המושג סטייליטית היה אפשר להמציא כבר לפני שנים.

שבוע שעבר דיברתי עם סבתא והיא סיפרה לי איך התחשק לה משהו חדש, אז היא הלכה לקנות תיק. לדעתי היא בחרה טוב:
קיבלתם גם הצצה לשזלונג האדום של אמא שלי...
סופ"ש נעים!