איך קיבלתי ורסאצ'ה

דודתי (מהצד של אמא) נפטרה לפני 5 וחצי שנים מסרטן.

את סיפורה לא אספר כאן מפני שזה אינו סיפורי לספר, רק אומר 2 דברים. האחד קשור לפוסט ושני לא.
הורסאצ'ה שיש לי היה שלה. היא אשה שמאוד אהבה להתלבש ולהשקיע בעצמה כשהיתה בריאה. אני זוכרת בתור ילדה את החליפות מכנסיים המרשימות שלה (היא היתה "עקרת בית", ובכל זאת היו ברשותה בגדים רשמיים שכאלה). לכן, מספר שנים לאחר מותה, בעלה קרא לאמא ולסבתא שלי כדי שיראו אם הן רוצות משהו, כי חבל לו להשאיר את הדברים האלה ככה זרוקים. וככה קיבלתי את התיק.

הדבר השני שיש לי לומר הוא לפנות לכל הנשים/בנות/נערות שקוראות כאן ולבקש מהן שיקדישו מזמנן לגשת לרופא נשים, פעם בשנה-שנתיים, ולבצע בדיקת Paps, לגילוי מוקדם של סרטן צוואר הרחם. דודתי נפטרה בסופו של דבר מסרטן זה והטיפולים לא עזרו. מדובר בסרטן שעם קצת מודעות יכול לגבות משמעותית פחות קורבנות. רק להקפיד להיבדק, ולהעביר את זה הלאה. כיום עדיין אין הוכחות לגבי החיסון. לכן, גם אם התחסנתן, חשוב להמשיך לבצע מעקב.

זהו, חזרה לצד האופנתי של הפוסט.
אז אמא שלי לקחה את הארנק הזה שהיה נראה לה יפה ושימושי, מבלי לזהות את הסמל עליו. היא חזרה הביתה ושאלה אם אני רוצה אותו, וככה הוא הגיע אליי. האמת, חייבת להודות בבושה קלה, לא זיהיתי שזה ורסאצ'ה. פשוט לא זיהיתי את הסמל. ואז השתמשתי בו בפעם אחת שיצאתי עם חברות וחברתי פ' התלהבה מההורסאצ'ה שלי. למחרת ביצעתי בירורים עם סבתא, שאשרה שאכן מדובר בפריט מקורי שנקנה לפני כ20 שנה. ועכשיו הוא אצלי.
אני חושבת שבתור חובבת אופנה, הייתי רוצה שכל הפריטים שבחרתי בקפידה לארוני ימצאו להם בתים חדשים לאחר מותי. זו אמנם אמרה קצת קודרת מבחורה בת 24, אבל זה לא שתכננתי איזה מוות פתאומי. אני מדברת על העיקרון...
אני תמיד צוחקת עם החבר ואומרת לו שאם אני מתה אני רוצה שימצא מישהי עם סטייל במידה 41 ויוריש לה את אוסף הנעליים שלי, אבל רק לאחר שהוא קיבל הבטחה שהיא תטפל בהן יפה, ולא תלבש מנומר, ולא תהיה פרחה!
יש משהו יפה בפריטים שעוברים במשפחה. אני מקווה שגם לי יהיה פריט שווה בבוא היום להעביר הלאה.